ערב יומכיפור

ערב יומכיפור/ מוטי לקסמן, (נוסח חדש), תשע"ד
<>
"י?ש??ב?י ח?ש??ך? ו?צ?ל?מ?ו?ת א?ס?יר?י ע?נ?י ו?ב?ר?ז?ל" "ז?ה ה?ת??ר?נ?גו?ל י?ל?ך? ל?מ?ית?ה"
מפחיד.
טכס פדיון הכפרות, עורר בי התרגשות עזה.
לא שאלתי, אז לא שאלו שאלות כאלה.
גם אם שאלתי, תשובה לא קיבלתי, מעבר, "ככה עושים וזהו".
התרנגול הונע סביב ראשי החבוש כיפה רקומה, שלוש פעמים.
אמרתי, מבלי להבין, "ז?ה ח?ל?יפ?ת?י, ז?ה ת??מו?ר?ת?י, ז?ה כ??פ??ר?ת?י. ז?ה ה?ת??ר?נ?גו?ל י?ל?ך? ל?מ?ית?ה [מי שמשתמש בכסף יגיד: ז?ה ה?כ??ס?ף י?ל?ך? ל?צ?ד?ק?ה], ו?א?נ?י א?ל?ך? ל?ח?י??ים טו?ב?ים א?ר?כ??ים ו?ל?ש??לו?ם".
טכס.
לפחות בסיום אמרתי, "ח?י??ים טו?ב?ים א?ר?כ??ים ו?ל?ש??לו?ם".
התרגשות עזה זו, נעלמה, חלפה מהר עם מרק העוף הפושר, המתובל בשום ובשמיר ובפטרוזיליה וה"לוקשען" הצפים בו.
אהבתי לדוג כל אטרייה, לצחוקה של מאמע, זה היה טעים.
גם כרעי העוף האפויים בתנור עם תפוחי-אדמה, וקינוח לפתן הפירות המתוק, טעמם מבעבע על שפתי גם כעת.
ערב יום כיפור.
הארוחה המפסקת הסתיימה.
השולחן פונה, הכלים הודחו, הכיור נקי.
מאמע שלי, מדליקה את הנרות בפמוט הכסף הגבוה, מעלה את נרות הזכרון בגביעיהם, עוטה מטפחת משי שקופה על שער ראשה האפור, מרכיבה את משקפי הקריאה עם מסגרת הפלסטיק החומה, פותחת את ספר ה"צ?א?נ?ה ו?ר?א?ינ?ה".
דף עובר דף, המלמול עולה ויורד.
הדמעות, שנוטפות בתחילה כיור?ה מהוסס, גוברות לשטף גועש של יום חורף סוער, מלווה באנחות כאב של לב קרוע על מה שנטבח על-ידי הנאצי בפולניה, ולא ישוב לעולם; והגוף כולו רוטט ורועד.
ומתוך הת?הו? ו?ב?הו? הזה פורצת בקשה, תחינה, זעקה קורעת שמים, "אלוהים שמור לי על מה שנשאר, אין לי משהו אחר".
הילד שעומד מאחוריה דומם כל אותה עת, ויודע מה יבוא, בכל-זאת מופתע מחדש!
מאמע שלי סובבת על רגליה, עוטה אותי בזרועותיה ובגופה, להגן עלי מפני העולם כולו.
אני נטמע בתוך זרועותיה המחבקות אותי ברכות ובהחלטיות מודגשת, שנינו מאמע שלי ואני הופכים לרגע לישות אחת רוטטת, מתחננת בתפילה זכה ורועמת.
עיני מלאות בדמעות.
מהר מאוד אני ניתק, "מאמע, מאוחר צריך למהר לכלנדרי."
אנו שוטפים פנים, ויוצאים (מאמע, אבי החורג ואני).
מכל הסמטאות בעיירת העולים, בכפר הערבי הנטוש, ממהרים היהודים לבתי הכנסת שלהם (הטורקים, והתימנים, והפולנים והרומנים); כולם לבושים לבן, נעולים נעלי בד, מברכים זה את זה ב'גמר חתימה טובה'.
ה"שיל", מלא מפה לפה, המאווררים נעים בתקרה, הזיעה ניגרת.
שקט.
שני נשואי הקהילה עומדים משני צידי החזן וספרי התורה בידיהם.
בכל זאת, כמו בכל שנה, נשמע הלחשוש "טלרובסקי נושא את הספרתורה? הגנב הזה? בושה, לתת בידיו את הספרתורה!?".
לא חשוב מי עומד ליד החזן (תמיד ימצאו 'יודעי' תכונותיו).
החזן פותח ומצהיר: "בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין
להתפלל עם העבריינים"!
כל הלחשושים פוסקים, הגברים עטויי הטליתות הגדולות ניצבים.
הנשים נדחקות בעזרה שלהן להיות יותר קרובות לקיר המפריד (אני מזהה את ראשה של מאמע שלי).
החזן פותח בקול עז: "כל נדרי"
כל הקהל מצטרף, בקולות זועקים הפורצים מגרונות חנוקים "ואסרי..."
ועוד פעם. ועוד פעם.
ואני, הילד שעוד מעט ימלאו לו שבע, בוחן בתמיהה את תנועת הנברשות הגדולות, מחכה במעט פחד, הנה הנה, התקרה תבקע ואלוהים הגדול הזה, יראה במלוא אימתו...
התפילה נמשכת.
כמו שאר הילדים גם אני יוצא החוצה ומתרוצץ הנה והנה, משחק, ומידי פעם בוחן את השמים השחורים, אולי.
התפילה מסתיימת.
הולכים הביתה. קבוצות-קבוצות, לאט. אין למה למהר.
על מה מדברים? ברור על "ביצועי" החזן -
"נו, מוישה מלבסקי זה לא היה..."
"בלודג', אוהו-אוהו, שם כלנדרי ממש הרעיד את הלבבות. אפילו הקירות נעו".
"טוב, בכסף שיש לנו, גם זה חזן" .
"איפה בכלל אפשר למצוא היום חזן ממש, כמו שהיה פעם. הגרמני שרף את כולם" .
אני שומע, לא בדיוק מבין.
מה הקשר בין כסף, קירות, חזן והמקום המפחיד והנורא ההוא שנקרא לודג'.
משפחות נפרדות זו מזו ב"גמר חתימה טובה" וב"שנה טובה ובריאה".
בבית רק אור הנרות מפנה מעט חשיכה; אני משחק במרפסת עד נמנום.
הולך לישון עם דובי כאשר מקל קטן מוחבא מתחת למיטה.
מה שבטוח בטוח, מי יודע מה או מי יופיע מתוך החשיכה???
מאמע שלי מלטפת ונושקת את ראשי: "גמר חסימע טויבע, מיין קינד; אגוט און אגעזונט יאר", גמר חתימה טובה, ילד שלי; שנה טובה ובריאה.