סבתא. כי לסבתא הכי מתגעגעים העולם.

“תביא לי את זה” חטפתי בעצבים את הטלפון מידו, מותשת מרבע השעה האחרונה בה ניסיתי (ללא הצלחה)  להסביר לסבתא שלי כיצד לפתוח את התמונות ששלחתי לנייד החדש והמשוכלל שלה. אז, בקול צרוד ובשארית כוחותיי נבחתי מלוא ריאות: “הוא בן ארבע, סבתא, הוא אומר לך שהוא בן ארבע!”
“שיין אינגעלה” היא מחזירה אליו ברוך, ממיסה בעדינותה את גוש הבזלת שבלבי ומגהצת בקולה המלטף את  קמט הזעף שנחרץ על מצחי. בדמיוני היא  מצמידה את ראשו הקטן של זיו לבטנה הרכה והמרופדת באפודת הנפטלין ומסניפה את תלתליו הרכים  לתוכה. אני מרגישה את עיניי מצטעפות וממהרת לחתוך: “טוב סבתא, אני צריכה לסיים” צעקתי חנוקה. “להתראות מיידעלע” היא החניקה חזרה.
נשמתי המון לריאות ושאפתי כפול, עיפעפתי עיניי אל השמיים על מנת לסכור את פרץ הדמעות שאיים לשטוף את לחיי במסקרה שחורה, זקפתי קדקודי ונכנסתי לג’ימבורי (שם נערכה מסיבת יומולדת לאחד החברים של זיו).
כי לסבתא אני מתגעגעת יותר מלכולם.

***
סבתא שלי – ציפורה גרוס היא בת 85. אבל “כשאני יוצאת מהבית, לא נותנים לי את הגיל שלי” תעיד על עצמה ביהירות ותמשיך להחניף: ״כולם אומרים לי שאני כל כך אלגנטית״. לעיתים בשלב הזה אני קוטעת את מונולוג ההאדרה העצמית שלה ומוסיפה משלי: “סבתא את באמת נראת נהדר” או משהו בסגנון. היא מצידה  תמחה בתנועת יד נרפת ותאמר משהו על הקמטים שלה (כי בכל זאת לא הכל מושלם) אך מיד תתעשת ותאזן באיזו מחמאה מוחצת נוסח: ״כשאני נכנסת לקרייזי ליין המוכרות אומרות הנה דוגמנית הבית הגיעה”. היא תקרע מצחוק מהבדיחה שכרגע סיפרה,  תנתק את רגליה מן הקרקע ותרים את ידיה באוויר. נדמה שהיא עומדת להתגלגל לאחור אבל ברגע האחרון, תתחרט ותרכון לעברי. היא תישא אלי את עינייה הקורצות ותלחש לי בקול כמסגירה סוד: “שלושים שקל החולצה עלתה לי”. אז, תנעל עלי את מבטה המחייך בציפייה לתגובתי המשתאה. אם לא אגיב מאיזו שהיא סיבה, היא תמרפק אותי קלות: “נו שריוש, מה את אומרת על סבתא שלך?” ואני כמאולפת בשיח אומר: ״את משהו סבתא, אין כמוך״. אמנם אני עונה לה על ״חצי אוטומט״, אבל  באמת שיש בה משהו מיוחד.
כי לסבתא אני מתגעגעת יותר מלכולם.
עוד כשגרתי בארץ, סבתא ואני נהגנו לבלות הרבה זמן ביחד. את הגדול שלי (כשהיה קטן) נהגה להוציא אחת לשבוע מהגן. הייתה אוזקת אותו אל ספסל בגינת השעשועים ומאביסה את קיבתו הקטנה בלביבות ירק: “רק שלא ילך למגלשה – זה מסוכן”. אצל סבתא ציפורה הכל מסוכן ותמיד צריך להתלבש טוב. כך כשאנחנו הולכים לים, היא מתריעה:“רק תזהרו שלא להכנס למים” וכשאנחנו יוצאים לטיול באוגוסט, שואלת בדאגה אם  התלבשנו היטב. בשנים האחרונות, משרגליה כבדו, הקפדנו לבקרה בביתה כמעט כל סופ”ש. בביקורינו, איל היה קורא ומפרש עבורה מכתבים מקופת חולים ומ(משרד) האוצר ואני הייתי מעדכנת את התמונות על כרטיס הזיכרון של המסגרת הדיגיטלית שרכשנו עבורה. אח”כ איל ואני היינו נוטשים את הילדים וחותכים למסעדה נחמדה באזור או לסרט.
ברגע שנצא מביתה, תזדרז לחנוק את צוואר הילדים במגבות מטבח מעומלנות ותזמין אותם בקול תרועה לשולחן הערוך בהידור לכבודם בלבד. ביעילות של נמלה עמלה תתרוצץ מן המטבח לפינת האוכל עם קערות מרק לכולם תוך שהיא מפזמת לעצמה בעליצות: “מהר, מהר שלא יתקרר”. ובעוד שילדיי יתענגו בקולניות מוגזמת ממרק ה”קריסטל” שלה, היא תגהור עליהם במתח רב סקרנית לראות כיצד הדברים יתפתחו. הו! הנה הקטן צריך שיחתכו לו את הגזר והבינונית מבקשת שיפרקו לה את העוף והוא – הגדול (שיהיה בריא) מבקש עוד מנה!! היא תספוק כפותיה זו בזו לאות התלהבות ותשמיע קריאות שמחה שייחתמו בצחוק מתפקע. כשנתקשר כעבור שעה להתעדכן במצבם של השלושה, היא תפרט באריכות מייגעת כמה צלחות מרק כל אחד מהילדים אכל ואז תשאל -למרות שכבר נתנה- אם היא יכולה לתת לכל ילד חתכ’ת שוקולד קטנה. כשנבוא כעבור שעה וחצי לאסוף את אריות הים המעולפים, הם ישכבו פרקדן מול הטלביזיה לצד תפוחים מקולפים והיא עליהם תבהה בעיניים רוגשות מכורסתה.
כי לסבתא אני מתגעגעת יותר מלכולם.

מעבר לשמיעתה שמתדרדרת משיחה לשיחה ובניגוד לתחזיות הקודרות שרקמתי במוחי ערב עזיבתנו את הארץ לפני שנה – מצבה לא רע בכלל. יש לה חבר צעיר בן 83, אותו הכירה בתזמון מושלם כחמישה ימים לאחר עזיבתנו את הארץ. “קוראים לו אדי והוא גם רומני” סיפרה נרגשת. את אדי הכירה בבית קפה ברחוב  ביאליק שברמת גן כשהוא ניסה לנחש את מוצאה. משהצליח, לאחר כמה ניסיונות כושלים, הזמין אותה להצטרף אליו לרומניאדה בים המלח. היא השיבה בחיוב וביום שלמחרת כבר התייצבה בקרייזי ליין לקנות לעצמה שמלה שחורה ואלגנטית. מאז הספיקה גברת גרוס לקבל (ולדחות) הזמנה להתלוות אליו לטיול עסקים ברומניה, הם חגגו יחדיו את חנוכה במלון (יוקרתי) בנצרת ובעוד חודש הם ירדו יחדיו לאילת (“איזו ש-א-לה?”ענתה מופתעת משאלתי החודרנית: “בוודאי שבחדרים נפרדים. בגילי אני צריכה פרטיות”).
***
לאחר אותה שיחה, נכנסתי לג’ימבורי הומה הילדים ורוחה של סבתא סרבה מלהרפות. צללתי לתוך פוף כלשהו וסמסתי לאחותי: “אני צריכה שתלכי לסבתא השבוע ותראי לה את הסרטון של יונתן מנגן בסקסופון”. “וגם שתסבירי לה איך להשתמש בטלפון החדש שלה. היא לא יודעת לפתוח הודעות!”. “ותראי לי תמונה של אדי כי היא לא מצליחה לשלוח!!” אחותי מיד הבינה שמבעד לסימני הקריאה וטון הכתיבה החתוך, מסתתרת נפש  מתוסכלת וכואבת של נכדה במצוקה. היא התקשרה אליה באותה שנייה והן קבעו להיפגש ביום חמישי. כי ביום שלישי “אדי לוקח אותי להצגה” וביום רביעי “אני נפגשת עם החברות” השיבה לה קונדוליסה גרוס.
יום חמישי הגיע. שבע בבוקר שעון טנסי ואני רואה אותה על המסך: “סבתא איזו אלגנטית” אני פותחת  בפבלוביות מדוברת רק כדי לחזות בחיוכה המרוצה. הילדים בדיוק בשלביי יקיצה מוקדמים ולא ממש משתפים פעולה, אבל היא רואה אותם, מנסה לשלוח יד וללטף את הלחי הרכה של זיו, לנשק את יונתן בראשו ולהצמיד אליה את עפרי. אני מבחינה שיש לה משקפי ראיה חדשות: ״יפה לך סבתא״ אני מציינת בצעקה. היא מתגלגלת מצחוק. לא יחלפו שתי דקות והיא תשאל: ״נו, אז מה את אומרת על המשקפיים החדשות?״ לא.  היא לא סנילית. היא בסך הכל רוצה שאתן לה חיבוק טראנס אטלנטי מוחץ עצמות.אני מתקשה להיפרד ומנצלת את העובדה שהיא לא ממש יודעת לנתק. אנחנו מנשקות את מסכי הטלפון והעיניים מתחילות להתלחלח. “טוב סבתא, אני צריכה לסיים” צעקתי חנוקה. “להתראות מיידעלע” היא החניקה חזרה.
נשמתי המון לריאות ושאפתי כפול, עפעפתי עיניי אל השמיים על מנת לסכור את פרץ הדמעות שאיים לשטוף את לחיי, זקפתי קדקודי והרמתי שאגה משחררת באוויר:
סיפור חביב שקראתי באיטרנט ומתאים לכל סבתא