דוגמנית העירום - סיפור פיקנטי
דוגמנית העירום - סיפור פיקנטי
- או -
מה שחשים משם לא רואים מפה
- מאת רמיאב -
דוגמנית הציור עלתה לבמה עטופה במין חלוק מגבת, לבן ובוהק. המורה-המנחה הכין לה ספה דו-מושבית מרופדת בכריות צבעוניות. היא הורידה את החלוק בתנועה אחת, לא איכפתית. הוא הציב אותה חצי ישובה וחצי שרועה. עמד וכיוון את שני הזרקורים כדי לקבל הבלטה של חמוקי הגוף.
אנחנו, משתתפי הסדנה, עסקנו בחריצות מופגנת, בהדבקת הגיליונות על פני הלוחות נתמכי החצובות, מציצים בחטף באורחת. מבין המשתתפות נשמעו ציחקוקים נבוכים והזכרים החליפו בלחש "הערכות"...
היה זה תרגיל סיכום, רישום ארוך ומפורט. זאת לא הייתה הראשונה שרשמנו, למדנו להכיר את הגוף האנושי (גם של דוגמנים...) יופיו או כיעורו וחביוניו ולבטא אותו על הנייר, בסגנון האישי.
ברוב המקרים, כשהייתי שקוע בקליטת הדמות, פרטיה, האורות והצללים שבה, השתדלתי להתעלם, לא תמיד בהצלחה, מהתעוררות של יצרים ולהתרכז ביצירה. כשעיני מלטפות את ה"אובייקט" עד מתחת לעור... השתדלתי להתעלם ממחשבות זרות, תוך שאני שקוע בעבודה.
הפעם הייתי ממוקם בקידמת האולם, מול מרכז ה"נושא". המנחה הזכיר כללים ידועים ואמר שנעבוד שני פרקי זמן של חמש עשרה עד עשרים דקות, כדי לתת לדוגמנית אפשרות לנוח.
הרמתי את מבטי ומדדתי אותה במבטים. היא הייתה מושלמת. כל אבריה תואמים כמו "פסל יווני". התחלתי בקווים עדינים ודקים, לרשום את גבולות המיתאר, הראש, הגפיים והתמזגות הגוף בכריות המושב. עיני רצו ממנה לנייר, מהרישום אל גופה וכך הלכתי ושקעתי ברשת של משטחים מעוגלים, המשתלבים אלו באלה. טיפלתי קצת בפרטים ועברתי לראש.
הפנים האלו נראו לי מלאי תום וחן. המבט החכם היה נעוץ בי, כך הבחנתי או דימיתי, והיא עקבה אחרי כל תנועה של עיני. היה בעיניה מין ברק ממזרי, של מי שיודעת הכל. תחמתי על הנייר את רעמת השיער המתולתל והשחור. קבעתי את ציר הפנים, גובה העיניים והגבות המשוכות במין קשתות הנפתחות לצדדים, מיקום הפה והסנטר בין הלחיים והתחברות הגולגולת דרך הצוואר לכתף.
חשבתי לעזוב לסוף, את גמר רישום הראש, אך לא יכולתי להפסיק. השלמתי את האף הסולד במידה הנכונה ועברתי לשפתיים שהיו כאילו חתוכות במיפסלת אמן והאודם הטבעי חדר עמוק אל הצל שמתחת לשפה העליונה. שפתיים לנשיקות, חלפה מחשבה בראשי, מה היא עושה כשהיא לא מדגמנת? סטודנטית? פקידה? משוררת? ציירת? התחלתי להפליג בדמיונות, כשאני מבליט בעזרת רשת של קוים את הצללים בשקע המבליט את עצם הלחי, בדרך מהעין לאוזן.
הפסקה. הדוגמנית מתמתחת, כמו חתולה שקמה מרבצה ולובשת את החלוק בחופזה. גם אנחנו הלכנו לראות מה עשו האחרים. הסתובבתי קצר רוח. לא יכולתי שלא להציץ מדי פעם לקצה החדר, שם הדוגמנית עשתה תרגילי מתיחה תוך שהיה לה ויכוח כלשהו עם המורה.
הדוגמנית חזרה למקומה ומכל צד נשמעו עצות איך להחזירה למצב הקודם. הרגל השמאלית יותר למעלה, הראש ימינה, הכתף הימנית שמאלה. כשכל אחד מציע תנוחה, כפי שהיתה ברישום שלו.
שוב היא צדה את המבט שלי בעיניה הכהות המקסימות. שקעתי בניחושים... בטוח שהיא בחורה משכילה, יש בה כל כך הרבה עדינות ... השלמתי את תנוך האוזן הבולט מתחת לשיער ועברתי להשלמת הסנטר בעל האופי ההחלטי.
החלטתי באותו רגע, שהפנים האציליות האלה יש בהם כל מה שיכול אדם לרצות בבת חוה. תום וחכמה, תקיפות וענוה. התלבטתי מה יהיה התירוץ לדבר איתה אחרי השיעור.
קשה לספר איך ביליתי ברישום חמוקי גופה, כשעיני שבויות בקסם האישיות שבניתי לה בהרהורי, מבלי לגלוש לסיפור אירוטי... רק מי שחווה טיול כזה על גוף דרך עפרון רישום, יבין אותי.
הזמן המוקצב עבר. היו שביקשו עוד חמש דקות. אבל היא, שסיחררה את דמיוני ככליל השלמות, קמה בבת אחת, חטפה את החלוק ואמרה בקול גס ומגעיל:
"יאללה מניאקים! מתרוממים, מה'תם חושבים שבשביל הכמה שקלים שלכם תזיינו אותי בעיניים שלכם? פעם ראשונה ואחרונה שאני באה לעבודה כזאת... לכו תעשו ביד!..."
יצאה להתלבש בחוץ ואנחנו נשארנו נדהמים, בפה פעור...
* * *
עליתי מתל-אביב לירושלים. בחרתי לי מקום בפינה מרוחקת. שמתי את התיק לצידי ליד החלון ואני ליד המעבר, כמחסום מפני "שכנות טובה".
התבוננתי בחלון כאשר יצאנו לדרך, עד ששמעתי קול אישה הססני שואל אם אפשר לשבת ליד החלון...
"למה, מה קרה, אוטובוס חצי ריק ודווקא כאן?" שאלתי והיפנתי ראשי על מנת ללקות בהלם. (...זאת... זאת... הדוגמנית שרשמתי את דמותה לפני כחצי שנה בסדנא...) היא הבחינה בתדהמה שלי, חייכה ואמרה בטון ידידותי ונעים -
"כן, דווקא כאן, אם אפשר, אם לא תתנגד... אני מקווה שאתה זוכר אותי..."
הייתי בשוק ובגמגום מנומס אמרתי ש"להיפך" ובתנועות מגושמות כשאני נתקל בכל בליטה אפשרית של האוטובוס המתנדנד, תפסתי את תיקי ביד אחת ובשניה נתמכתי, להתרומם. כמעט שהפלתי אותה, עד שישבה לצידי ליד החלון.
"כן, אני, כלומר לא, אני מופתע... אני זוכר כל פרט בפנים שלך... אבל הקול שלך שונה לגמרי... אני מתכוון לקול ששמעתי כשאמרת את דעתך למשתתפי הסדנא, בסיום..." הרגשתי שאני מסמיק עד האוזניים...
"אהה, הקול הגס הזה?", התגלגל מפיה צחוק מצלצל, "אני בכוונה שיניתי את הקול, לא בעיה בשבילי... אני גם שחקנית בתיאטרון..."
"וגם דוגמנית עירום לציור?"
"לא, לא," היא אמרה, "החברה שלי חלתה פתאום וביקשה שאחליף אותה, וזאת הייתה חוויה..."
"אכן חוויה..." מלמלתי במבוכה.
"אני שמחה מאוד שפגשתי אותך, שמתי לב אליך בזמן שדיגמנתי ואתה לא היית אשם בגסות הרוח ששפכתי על החבורה... אני רוצה להסביר."
פניה המרשימים שהיו מוכרים לי מ"מרחק בטוח" בעת שהעתקתי אותם לרישום דומם, היו עכשיו חיים ומדברים בהשג יד. חום גופה, שכל פרטיו חרוטים בזיכרוני, צמוד היה לצידי משרה קרבה כמעט בלתי אמצעית. כל היופי הזה כאן לידי...
"את לא חייבת הסבר, אבל אם את רוצה..." - אמרתי.
"אני רגילה שאחרים מסתכלים בי, אני שחקנית כמו שאמרתי וגם רקדנית. לעומת זה גם אני אוהבת להביט באנשים. כשאני מתבוננת אני מנסה לקרוא את האישיות ואת שפת הגוף. לא כל אחד אוהב את המבטים שלי, אבל באופן כזה אני לומדת המון על הבעות ותנועה. בקיצור, כשהחברה שלי חלתה התנדבתי, לשעה קלה, להיות דוגמנית עירום לציור, כי ראיתי בזה התנסות מיוחדת ואתגר, לעמוד בחשיפה גמורה לפני זרים... מצד שני, הזדמנות להסתכל במתבוננים ולראות איך הם פועלים ומגיבים... ככה הגעתי לסדנת הציור.
"ברגע שפשטתי את החלוק, שמעתי לחישות וצחקוקים, כמו בכל הופעה מפתיעה, בעת הרמת המסך. הכריות שעל הספה-כורסא היו די מלוכלכות, חשבתי לעצמי על מי שכבר ישבו עליהן... האורות כוונו ואני הייתי חצי שרועה בתנוחה די לא טבעית. אבל הפנים שלי היו, לשמחתי, מופנות למרכז הקבוצה. יכולתי להפנות את העיניים ולהביט באנשים שבכיתה.
"נעצו בי עיניים, טיפוסים אחד-אחד. מימין ה"אמן בסטייל", הבחור לא מגולח שבוע, חולצה שהייתה גדולה בארבעה מספרים ממידותיו, מכנסי ג'ינס שנכרתו בברכיים וכל תנועותיו כאילו הצגה, מניף את העיפרון בשלושה סיבובים לפני שמניח אותו על הנייר, עושה עצמו מודד ארוכות את גופי בעיניו, בעזרת קצה העיפרון המושט קדימה ומורח בכל פעם קו קצרצר.
"היושבת לידו נראתה לי אישה "מסודרת", לבושה אלגנטי צנוע, רושמת ברצינות תהומית. כנראה שלא חסר לה כלום, מלבד בילוי לשעות הבוקר.
"מאחורי שני אלה צעיר עם שלושה עגילים באוזן אחת, שיער קצר בגודל אחיד, נראה קצת סקרן וקצת ביישן. בטח גר עם ההורים, לבושו נקי ומסודר. ראיתי שהוא מתקשה להתרכז.
"וככה העברתי מבטים וניחושים ופגשתי את עיניה של הצעירה הזאת, שישבה סמוקה ומתנשפת, תולה בי עיניים... הרגשתי שהיא כנראה לסבית כמוני... אולי היא עוד בארון... אגב, מפריע לך שאני לסבית?"
"קצת מפתיע, אולי אפילו מעניין... האמת, בעצם אולי לא..."
"עד עכשיו ל א ידעת? לא הרגשת?... תגיד, יש לך הסתייגות מגייז? יש כאלה שנרתעים..."
"אני דווקא יכול להבין את הלסביות יותר מאת ההומואים... למרות שעוד לא פגשתי אישית אחת שסיפרה לי שהיא כזאת..."
"מה זאת אומרת יכול להבין?"
"כי גם לי יש העדפה מוחלטת ליחסים עם נשים..." אמרתי בחיוך, "ובכלל אני חושב שגלשנו... נראה לי שהיית באמצע הסיפור... "
"כן, אז אחזור לסיפור, היו שם עוד טיפוסים עם הבעות שונות ומשונות, כשהם מתעמתים עם העירום שלי. בלט שם צעיר אחד שנראה די מבולבל, גבוה ורזה עם קוקו ארוך שממש הכריח עצמו לצייר, נראה לי שהגוף העירום דחה אותו. שמתי לב כמובן שבקבוצה היה רוב למין הנשי.
"המורה-הצייר הסתובב בין כולם. אי אפשר היה להתעלם מכך שהוא התעכב יותר ע"י התלמידות, קרא להן "מידאלע" ו"מותק", הסביר להן, תוך כדי שהוא "במקרה" נוגע פה ושם, איך קובעים מידה או מודדים זווית. היה מדגים איך נוצרת "הקצרה" בפרספקטיבה, כשהוא נצמד בראשו לצד לחיה של התלמידה, לתפוס את נקודת מבטה... הרגשתי גם שהממזר המנוסה הזה "בדק" אותי, תוך טיוליו, מכל זווית אפשרית בחדר..."
"את כל האבחנות האלה עשית מעמדת המודליסטית?... מסתבר שלא היה לך משעמם..." הצלחתי להשחיל משפט לשטף דיבורה.
"כל מה שאני שופכת לפניך בא להסביר למה הייתי כל כך תוקפנית בסוף השיעור.
"בהפסקה, עברתי קצת בין לוחות הציור, מה אגיד לך, כל רישום התחבר לדמות יוצרו כמו שדמיינתי לעצמי... האישה "המסודרת" רשמה כל דבר במקומו, הקווים בעובי אחיד, הכל בסדר מופתי. ה"צייר בסטייל" מרח קוים לכל הכיוונים עם עיגולים ומשולשים ושרבוטים... ה"הומו" צייר אותי כמעט שקופה ושטוחה... ה"ילד טוב" העלה על הנייר כנראה את אימא שלו, שום קשר אלי... ה"לסבית הנסתרת" יצרה דמות שופעת נשיות מלאה ומרופדת, בעל הקוקו צייר אותי שטוחה כמו גבר...... כל אחד בסגנונו... ואתה..."
"כן... ואני?..." התפוצצתי מסקרנות...
"טוב, אתה אחר כך... בינתיים חזרתי לשבת בתום ההפסקה ואז התחילו ההוראות, "כתף ימינה... ראש שמאלה... רגל הצידה... למטה..." והמורה הממזר בא להזיז לי את האיברים. סילקתי אותו בלחישה ארסית... ו"הפיקאסו" כל הזמן ביקש שאפתח את הרגליים יותר. נגעלתי, אבל המשכתי לדגמן.
"היו כאלה שסיימו לרשום וישבו בוהים או שפטפטו ביניהם. אסור היה לי לזוז, אבל אני שוטטתי עם העיניים, מחזירה מבטים. התחיל לעצבן אותי המשחק הזה, הלסבית תלתה בי זוג עיניים כאילו דומעות, מספר תלמידות עמדו בצד וריכלו כאילו השיעור נגמר. פתאום אני רואה שה"סטייליסט" הזה מחזיק יד אחת בתוך המכנסיים מתחת לחולצה הגדולה שלו ו... ושני הומואים בכלל משוחחים בלחישות, רמיזות ונגיעות וכל השיעור לא בראש שלהם... נגעלתי... רק כמה בודדים עדיין המשיכו והכניסו שיפורים בעבודות שלהם..."
"ואני?..." ניסיתי.
"אחר כך... החלטתי שאני אפריע את האווירה המחליאה הזאת. אני אוהבת לפעמים דרמטיזציה והפתעות. אז תוך שישבתי תכננתי את הפיצוץ... ברגע שנגמר הזמן, התחילו לבקש עוד חמש דקות וה"סטייל-פיקאסו" צעק שהוא "עוד לא גמר...", ואז, אחרי שלא שמעו ממני מילה אחת כל השיעור, אמרתי בקול הכי גס ומגעיל שאני יודעת לעשות... ואני זוכרת כל מילה, -
"יאללה מניאקים! מתרוממים, מה'תם חושבים שבשביל הכמה שקלים שלכם תזיינו אותי בעיניים שלכם? פעם ראשונה ואחרונה שאני באה לעבודה כזאת... לכו תעשו ביד!"...
התלבשתי בחלוק ויצאתי... נראה לי שהתדהמה הייתה אמיתית..."
"כן... אני בכל אופן חטפתי שוק." אמרתי כשהחוויה השתחזרה לי, "עכשיו לפחות אני כאילו מבין, את מה שאת חשת שם מולנו..." אמרתי בחצי תימהון.
"מה אתה חשבת עלי? אני ראיתי את העיניים שלך, אל תחשוב שלא שמתי לב. ראיתי את הרישום שלך בהפסקה... אין לי מילים להגדיר את מה שהיה בו, כאילו "תפסת אותי בלי בגדים"..." היא צחקה במין מבוכה-קירבה... "אבל הקדשת כל כך הרבה לפנים, להבעה... חבל שלא ראיתי את הרישום גמור."
"כן, יש בך משהו מיוחד ואני שמח שהרישום החמיא לך, ולא בלי סיבה... כל מי שראה אותו הביע שבחים..."
"לא הבנתי, איך אתה השתלבת בקבוצה ההיא... ראיתי אותך מיד בהתחלה, מבוגר בכמה שנים מרוב הסטודנטים, מבט רציני עם ברק שובב כזה. החלטתי שאתה כזה משהו... אבל כל הזמן כאילו עצור, חושב על כל צעד... אז מה עשית שם?"
"לקחתי לי שנת שבתון להתנסות בכל מיני כישורים חבויים... גם שם בסדנא נהניתי מאד."
"אז מה חשבת עלי באותו יום?" היא שאלה בטון סקרני, מבקש מתחנחן.
"חשבתי שהיית מקסימה, דמיינתי לך כל מיני תכונות נעלות... עד שהרסת לי את האשליה..."
"ועכשיו?..."
"אני לא אוהב להחמיא לפי הזמנה... את יודעת שאת מרשימה... אני יכול לומר שיש לך חוש הסתכלות לא רגיל. אני מתאר לעצמי שבבניית תפקיד למשחק בתיאטרון, זה עוזר לך הרבה."
"חוץ מהמקרים בהם אני שוכחת שאני לא בתפקיד ולא על הבמה... "
"כל העולם במה... ואיפה את עכשיו?" ניסיתי להתבדח.
"עזוב, עכשיו אני פה... יושבת לידך."
לפתע שמתי לב שכל הנוסעים יורדים. ירושלים.
"צריך לרדת..." אמרתי.
(C) כל הזכויות שמורות
"חברים לנשק" - זיכרון לחללי צה"ל - סיפור אמיתי
"חברים לנשק"- זיכרון לחללי צה"ל -
סיפור אמיתי - מאתרמיאב-
ערב אחד, בערך בשמונה, לקראת מנוחת הלילה, נקראה מחלקה 2 להתייצב מול משרד הפלוגה, עם רובים מכודנים וחגור קל. המ"מ הודיע לחיילים כי...
לקריאת הפוסט
יום חג בכיתה... – בעקבות מעשה שהיה
יום חג בכיתה...
– בעקבות מעשה שהיה - מאתרמיאב -
המקרה היה לפני כמה עשרות שנים. בעוונותיי הרבים, הייתי גם מורה, סיימתי סמינר למורים ואחריו את השרות הצבאי. בזמן שחיכיתי להתחלת הלימודים...
לקריאת הפוסט
פסוקו של יום - סיפור
פסוקו של יום - סיפור - מאתרמיאב
בכל ערב ישבנו, כל אחד במקומו הקבוע מול הטלויזיה.
אותו, הריכוז שלנו, לא עניין בכלל. אמנם, גם הוא תמיד תפס את כורסתו הקבועה, הקיצונית מימין, אבל היה...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
סגנון כתיבה, מעולה. עשיר. רהוט. שוטף, זורם בחופשיות על פני העלילה. לא מותיר שום 'חלל ריק', כל סדק, כל פינה דחוסים בהסברים (פילוסופים משהו).
הדוגמנית עירום/שחקנית, והצייר הבוגר, נפגשים שנית באוטובוס לירושלים. יושבים קרובים, זה לזו, ו"מוכרים" האחת לשני את 'מרכולתם', את עצמם, (לאמור: "דע לך/לך, אמרתי ככה, זה מפני ש... ככה וככה").
ציפיותי להגיע לפיקנטיות (שהובטחה לקורא ולא מומשה), פיקנטיות שאילצה אותי להמשיך להתגלגל, מותש, (חיוך) ב'מדרגות' האין סופיות, (שוב חיוך) של הסיפור, עד סופו, עד המילה האחרונה - "צריך לרדת" - ונשמתי לרווחה.
שוב אומר - כושר ביטוי מעולה, תוכן עשיר. רובו של הסיפור אהבתי. הרישום גם.
המשך כתיבה נעימה רמיאב היקר.
לכותב היקר הייתי ממליץ להזכר במשפט המפורסם מתוך 'הטוב, הרע והמכוער': "כשצריך לירות - תירה אל תדבר - אחרת תגיע לירושלים"...
אין כאן רבים כמוך... נראה שבאמת קראת וחדרת למוחו של הכותב... תודה על המחמאות.
לצערי מספר המגיבים כאן כל כך זעום. עובדה שלא מעודדת לכתוב באתר הזה.
לאריאל המחפש תובנות...
אסור להסיק הכללות מסיפור אחד על כל תלמידי הרישום... אגב, השתתפתי גם ברישום גבר עירום... :)
ברכות, רמיאב
ואוהבת גם את הסיפור-