ליד האגם

ליד האגם / מוטי לקסמן, שבת חול במועד סוכות, תשע"ד.
הבוקר חלף, שעת הצהריים עדיין לא הגיעה.
שעת ביניים.
שבת חול המועד סוכות, תשע"ד.
זוג ברבורים לבנים משייט לו אט-אט במי האגם הקטן.
גם זוג ברבורים שחורי נוצות (לא, זה לא בדרום אפריקה, זה באגם בפארק ברעננה, בשרון) משייט אף הוא בנחת.
הם אינם מתערבבים זה בזה.
מידי פעם המקורות שלהם מופנים מטה לחיפוש מזון במים.
ממשיכים לשייט.
כל זוג לכיוון אחר, בהדרת ברבור.
דשא רחב ידיים מחבק את האגם מסביב.
עצי נוי מגוונים משרים צל,
גם עצי פרי.
צמחי תבלינים מעלים ריחות.
פרחים לרוב.
ספסלים רבים לישיבה, למנוחה.
זמרת ציפורים ממלאת את האוויר הנעים.
נשים ואנשים, גם ילדים מהלכים אט.
גם אלה שרצים בשביל הגוף, אינם מתחרים.
האוויר צח.
בשמיים חולפים עננים קלים מזרחה.
בשפתו הצפונית של האגם, ניצב ספסל, מוצל על ידי צמחייה מתאימה, פתוח לאגם.
בשביל מגיע איש רחב גרם, בעל קרחת. על גבו תרמיל בצבע אדום.
לפניו צועד ילד כבן 8, ידיו אוחזות בשתי בנות אחת כבת 5 השנייה כבת 3.
האיש מתיישב על הספסל, הילד צופה באגם, הבנות מתיישבות לצידי האב.
תרמיל הגב מוסר, מתוכו הוא מוציא צלחות פלסטיק קטנות, בהן מזון קל.
הבנות אוכלות.
צלילי וואלס הדנובה הכחולה מתנגנים בי.
שקט.
רגוע.
לפתע,
קול תופי צבא גיבורים, הולמים בעוז.
לבת השלוש החליקה צלחת המזון לאדמה,
או אולי היא הפילה אותה.

משק המצלתיים היה חזק
יד האב סוטרת על לחיה.

קול התופים הרעים
"למה הפלת את האוכל!?"
הוא מוסיף בכעס צעקני.
בת השלוש בוכה.
תוך כדי כך, מידי האיש
נופל לאדמה,
בקבוק קולה פתוח.
בת השלוש עדיין בוכה.
אלוהים,
לא היה לי עוז רוח.
לא היה לי אומץ.
לא הייתה לי תושייה.
לקום,
לגשת
ולסטור
חזק,
לאיש על פניו.
הרי גם הוא
הפיל,
או רק
נפל לו, גם נשפך.

למה???