המחלוקת על לקח השואה

מחלוקת על לקחי השואה (דיון בבלוג בעקבות "יום השואה הבינלאומי" לפני שנה)

בעקבות הרשימה שפרסמתי אתמול – "לקחי השואה" התקבלה תגובה בבלוג שלי, שהבהירה לי על מה המחלוקת, ואביאה כלשונה:
"איתן, חולקת עלייך ובגדול. לעניות-דעתי האישית והפרטית, הלקח היחיד מהשואה הינו שישראל צריכה  להיות פתרון מדיני לעם היהודי. כל יתר ה״׳לקחים״׳שהבאת אתמול אין ״׳מקורם״׳מהנאציזם, או מכל דרעק וחלי-רע של המין האנושי
הסיבה ל׳היות-אדם׳ וליבחור בדרך של מוסר, אינה נובעת משום סטיות וזדוניות כי אם מתוך כל מה שבריא ונכון במין האנושי. מה ליפני הנאצים לא היו צריכים ליהיות בני-אדם ולנהוג במוסריות ולדאוג לזולת?
המסקנה היחידה מהשואה ״שנית לא עוד״, אשר על-כן- ציונות ומדינה לעם-ישראל!"


ברצוני להגיב על הדעה שהושמעה כאן, עם כל הכבוד לכותבת, ולדעותיה אני חולק עליה. (אגב,  אני תמיד מכבד מחלוקת אם היא לגופו של עניין. מחלוקות עוזרות לדעתי להבהיר סוגיות, וכך גם הפעם).


לגבי "לקח השואה" מסתמנות בוויכוח הציבורי שלוש עמדות בסיסיות: העמדה אותה ייצג המדריך הנערץ שלי מכיתה ט' שאמר לי לפני שנתיים בלוויה של המחנכת שלנו: "אחרי שביקרתי באושוויץ, אחרי השואה איננו חייבים להיות אומה מוסרית, ומותר לנו לעשות הכל 'בשטחים'.
עמדת הכותבת: לקח השואה הוא שעמנו זקוק למדינה, ולא חשוב מה קלסתרה המוסרי.
עמדתו של שגיא (ועמדתי) שהובאה ברשימתי הקודמת: מדינת ישראל צריכה להיות מדינה מצטיינת מבחינה מוסרית והומניסטית.לעמדתנו שותפים רבים, החל בהרצל וכלה בבן גוריון שהטיף לכך שמדינת ישראל תהייה "אור לגויים", וגם בבגין שקיבל פליטים וויאטנמים שנקלעו למצוקה על פני הימים, כאזרחי מדינת ישראל.
ההכרה שאנו חייבים להיות מדינה מוסרית במיוחד מצוייה כבר בדברי א"ד גורדון, אחד מהוגי הדעות הגדולים של עמנו, ציוני בכל רמ"ח אבריו, שפרסם אותם בתחילת המאה העשרים: גורדון חשב שעמנו יהיה שונה מעמים אחרים שאינם נוהגים במוסריות כלפי העמים האחרים:
"באין "עם-אדם" אין "אדם-אדם", אין יחיד-אדם; ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים.  ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת.  מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים".
גורדון אומר: הסבל שסבלנו בגלות, מידם של הגויים, האלימות, הרדיפות, עשו אותנו ליותר רגישים לסבל הזולת ומכשירים אותנו לקבל את הרעיון של עם –אדם, דהיינו עם מוסרי.


 
אשמח לתגובותיכם.