איש התפילין

לפני כארבע שנים הגיע לסניף קבצן קשיש לבוש בלויים, מוזנח ועלוב מכל הכיוונים. הוא ביקש לשכור כספת וכמובן קיבל – לאחר שפתח חשבון ושילם לשנה מראש את דמי השכירות.
 
מאותו יום ואילך, הוא היה מגיע בבוקר, עם פתיחת הסניף, ובידו תיק די גדול, שוהה בחדר הכספות אולי חצי דקה ויוצא. לאחר מכן היה חוזר עם אותו תיק בער ב 13:00, עם סגירת הסניף ולעיתים גם אחר הצהריים.
 
העניין הזה די סקרן אותי. יכולתי להבין מדוע הוא מגיע בסגירת הסניף – כדי לשמור בכספת את דמי הקבצנות, אך לא הבנתי מדוע הוא מגיע בבוקר לפתוח קופה. האם הוא זקוק לכסף מאתמול? מה הסיפור שלו?
 
כך, במשך שנה וחצי הגיע הזקן פעמיים ביום, והאמת היא שנמאס לי ממנו. לא מפני שהוא היה קבצן זקן ולבוש סמרטוטים. אני חושב שגם אם בן אדם אחר היה מגיע כל יום פעמיים, היה נמאס על כל אחד. אבל אני נאמן לתפקידי. ידעתי שאין שום אפשרות בעולם למנוע זאת בעדו.
 
יום אחד, הייתה שביתה פתאומית בבנק, שביתה שהודיעו עליה ערב קודם. יצאתי אז לסידורים, וכשאני חוזר הביתה, אשתי אומרת לי שמישהו מחפש אותי בדחיפות.
 
היא עוד לא הספיקה לספר לי במה העניין, והטלפון מצלצל. על הקו היה הקבצן. הוא מבקש ממני שאגיע בדחיפות, כי הוא רצה להוציא משהו מהכספת.
 
מובן שסירבתי. "יש שביתה", אמרתי. "לא שמעת?"
 
"וודאי ששמעתי", הוא אומר. "אבל אני פשוט מוכרח להוציא משהו".
 
הסברתי לו יפה שגם אם הייתי רוצה, אין שום אפשרות לפתוח את הכספת ביום כזה, והוא אומר לי שהוא יבוא אליי הביתה לדבר איתי.
 
בשלב זה התפוצצתי ואמרתי שאין לו מה לבוא ושאין שום סיכויים שאפתח לו. פתאם התפרץ כל מה שהיה לי נגדו. אמרתי לו בזעם, שכדי לקבץ נדבות, אין לו שום צורך בכסף שהוא שומר בכספת ושאני לא מבין בכלל מה הסיפור שלו ומה הוא רוצה ממני.
 
הוא סוגר את הטלפון, ולאחר רבע שעה אני שומע צלצול בדלת, ומי שם? כמובן, הקבצן.
 
שלטתי איכשהו ברוחי וחזרתי על סרובי. הוא אמר לי: "אני מתחנן בפניך. אני פשוט חייב להיכנס לשם לחמש שניות. לא יותר".
 
כאשר ראה שאני עומד בסירובי, אמר לי: " אני רוצה לספר לך משהו שלא סיפרתי לאיש, ואחר כך תחליט מה לעשות".
 
הסכמתי לשמוע אותו, רק בגלל הסקרנות.
 
הוא מספר לי שהוא ניצול שואה, ושבזמנו היה כלוא יחד אם האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, במחנה מעבר. הוא סיפר כי על אף שלא היה חסיד סאטמר התפעל מאישיותו של האדמור"ר וניסה להתקרב אליו.
 
ויום אחד, כך הוא מספר, אמר לו אחד העוזרים, שהרבי מוטרד מאד מפני שהתפילין שלו נעלמו, לא ברור כיצד, והוא מחפש כבר כמה שעות מישהו עם תפילין, ואין אחד כזה בכל המחנה.
 
מכיוון שלו עצמו היה זוג תפילין, אותו שמר מכל משמר, הוא הציע מייד שהרבי ישתמש בהן, הלך למחבוא והוצאי משם את התפילין, כדי למסור לרבי.
 
הם קבעו להיפגש כמה שעות לאחר מכן, אך מכיוון שלא הצליח להגיע בשעה היעודה, לא התקיים המפגש, והוא אמר לעצמו שמחר בבוקר, לאחר שהרבי יניח את התפילין, הוא ייגש לקחת אותם.
 
אך באותו הערב, כך הוא מספר, הגיעו כמה אנשי אס אס ולקחו אותו ועוד כמה עובדי כפייה לעבודות סלילה. העבודות נמשכו כשבועיים והם שוכנו באגף נפרד מהמחנה. כאשר שב בחזרה לביתו שלו, קיבלוהו כולם בהתלהבות מפני שחשבו שנשלח להשמדה. הם סיפרו כי שליחו של הרבי חיפש אותו שוב ושוב, כדי לתת לו דבר מה. הם לא ידעו מהו הדבר, רק סיפרו שהשליח נראה מוטרד מאד והם אמרו לשליח, שהאיש שהוא מחפש, כנראה כבר אינו בין החיים. הוא ביקש מאד לקבל את שמו המלא ורשם את השם על פתק.
 
התברר כי הרבי נלקח יחד עם משמשיו לרכבת הצלה מיוחדת שאורגנה על ידי קסטנר והוא רצה להשיב את התפילין לפני שיצא לשוויץ. הרבי ביקש להעביר את התפילין לאסירים, כדי שיחזירו אותן לבעליהן, אך אלה אמרו לו שכנראה , בעל התפילין אינו בין החיים, והם עצמם יהודים שאין להם כל חפץ בתפילין. הרבי מסאטמר החליט לקחת את התפילין אתו.
 
את השואה, עבר הקבצן שלנו איכשהו, בגלגולים רבים, ובשנת 1948 עלה לארץ ישראל, הרוס ובודד, המראות שראה בשואה והסבל שעבר, גרמו לו ללקות בנפשו. הוא התאשפז בבית חולים לחולי נפש לתקופות ארוכות. עניין התפילין נשכח ממנו.
 
אלא שבשנת 1953, הגיע לבית החולים מכתב מהרבי, נכתב בו, כי יהודי ששמו זהה לשלו, הפקיד בידו דבר מה, הרבי חפץ לדעת האם הוא האיש.
 
הוא מיהר לכתוב לבית הרבי על פי הכתובת הרשומה, כי אכן הוא האיש שנתן את התפילין לרבי.
 
תוך כמה ימים ביקר אצלו שליח של הרבי מסאטמר, שנהג בו בכבוד רב והודיע לו, כי הרבי מזמין אותו לביתו בחו"ל, ברגע שיוכל לעשות זאת.
 
למן אותו היום, זכה לביקרוים סדירים של חסידי סאטמר, דבר ששיפר מאד את מצב רוחו ואושש את מצבו הנפשי, עד שיכול היה להשתחרר.
 
הוא קיבל כרטיס טיסה, נסע לארצות הברית ושם התקבל בכבוד גדול ובחמימות על ידי הרבי וחסידיו. במעמד מרגש מסר לו הרבי את התפילין, חיבק אותו, ושניהם בכו בכי תמרורים. הרבי הסביר לו ששקל להשאיר את התפילין במחנה, אך מפני שנמסר לו שהיהודי אינו בין החיים ושעלולים לבזות את התפילין, החליט ליטול אותן אתו, ואף להשמש בהן ושיהיה הדבר לזכות של מי שנתן לו זאת.
 
הרבי הציע לו להישאר בארצות הברית, אך הוא העדיף לשוב לארץ, על אף שלא היה לו מכר וגואל. הוא שב והתאשפז מרצונו בבית חולים לחולי נפש, וכאשר היה משתחרר, היה מתגורר בדירה קטנה שהסוכנות העמידה לרשותו כשעלה ארצה. לפרנסתו עסק בקיבוץ נדבות...
 
אולם הרכוש הגדול ביותר שהיה לו, היו התפילין שקיבל מהרבי ואותן הוא מקפיד להניח מדי יום ביומו, גם ברגעי הדיכאון הקשים ביותר.
 
שנים עבור והוא הזדקן, וכבר לא חש צורך להתאשפז. הוא מתפלל בבית כנסת נידח, ואיש אינו מכירו, פרט לחסידי סאטמר שמדי פעם שולחים לו מכתבים, ובחגים שולחים שליחים לעודדו ולשוחח עמו.
 
כאשר נפטר הרבי הזקן לפני כמה שנים, היה בטוח שמעתה ישכחוהו, אך להפתעתו, נמשכו הביקורים והמכתבים כמימים ימימה. הוא ציין באוזניי בהתרגשות את העובדה, שעל אף שהרבי הזקן כבר אינו בין החיים, והוא אינו נמנה עם התורמים של סאטמר – הם עדיין שומרים לו אמונים.
 
כאמור, כל הזמן הזה הוא מקבץ נדבות, עד שיום אחד פורצים לדירה העלובה שלו וגונבים משם את כספי הקבצנות שלו. הגניבה משפיעה מאד על מצבו הנפשי, לא בגלל הכסף, אלא בגלל החשש, שהתפילין היקרות לו כל כך – בעצם, הצידוק היחיד לקיומו – ייגנבו, הוא מברר מה אפשר לעשות ומחליט לפתוח אצלנו בבנק כספת. וזה מסביר את הביקורים שלו בבוקר בכל יום בשעה שמונה וחצי, ואת החזרה לאחר התפילה וקיבוץ הנדבות אל הכספת, להפקיד את התפילין.
 
כעת הוא מבקש ממני לעשות הכל כדי להגיע אתו לכספת ולהוציא את התפילין, מפני שכבר 12:00 בצהריים והחוא עדיין לא הניח תפילין.
 
אני כמובן מתקשר ומקבל אישור מיוחד לפתוח לו את הכספת. אני הולך אתו ועם התיק הגדול שלו, פותח לו את הכספת, ובפעם הראשונה מרשה לעצמי להסתכל לתוך הכספת, ומסתבר לי כי מלבד התפילין אין שם דבר.
 
אני שואל אותו: "תגיד לי, אם כבר – אז כבר, מדוע אינך משתמש בכספת  כדי לאחסן את דמי הקבצנות שלך?"
והוא עונה לי: "אני לא משתמש בכסף לצרכיי הפרטיים בלבד. אני קונה בו תפילין לילדי עולים".
 
מובן שזה מציג אותו באור אחר לגמרי. זה כבר לא היה הקבצן שנרתעתי ממנו ולא כל כך סבלתי אותו, בגלל מה שראיתי כבולמוס של קבצנות. מדובר באדם מסכן ואציל נפש, שחי בזכות התפילין ומקדיש את חייו למצוות תפילין.
 
למן אותו היום, התחלתי להתייחס אליו בכבוד. הוא היה לוקח מדי יום את התפילין, ולאחר שהיה מחזיר אותן, היינו שוקעים בשיחה, לעתים עד לאחר מועדי הסגירה של הבנק. לפעמים הזמנתי אותו לסעודת שבת. הוא באמת היה יהודי גלמוד, שכמותו לא ראיתי מעולם.
 
יום אחד הוא לא הגיע, ומייד ידעתי שקרה לו משהו. הגעתי לביתו, ומשלא ענה על דפקותיי, הזמנתי פורץ ומצאתי אותו שוכב על הארץ מחוסר הכרה. הבהלנו אותו לבית החולים, והתברר שהוא לקה באירוע מוחי. הם הצליחו לייצב את מצבו ואני ומשפחתי סעדנו אותו על מיטתו. לאחר מספר ימים, הוא נפטר.
 
כעת נותר לארגן לו הלוייה, ואני מעולם לא התקרבתי לנושא הזה, אבל עלה במוחי רעיון. פניתי למוסדות סאטמר וסיפרתי להם את הסיפור. הם מייד נרתמו לעניין, ולמרות המרחק הרב בין ירושלים לעיר שלי, הם יצאו לרחוב עם רמקולים הכריזו שיש לוויה של "מת מצווה",  וארגונו כמה אוטובוסים של אנשים שאספו סתם ברחוב.
 
ההלוויה הייתה גדולה מכפי שאנשי האזור שלנו ראו אי פעם. כי גם בשכונה הדפיסו הסאטמרים החרוצים האלה מודעות אבל על "מת מצווה"
 
לדי הקבר, הספיד אותו אחד מאנשי סאטמר. על אף שהיה ברור כי לא הוא לא ממש מכיר אותו. הוא אף לא ידע להסביר מה הקשר בין המת לחסידות סאטמר. הנואם היה פשוט בן אדם טוב. שלחו אותו להספיד מישהו. זה קצת הפריע לי.
על אף שאני ביישן מטבעי ומעולם לא נאמתי, ביקשתי להספיד אותו. אמרתי להם שאיש אינו מכיר אות הנפטר, מלבד מי שמכיר אותו כקבצן. אבל אני מכנה אותו "איש התפילין". וכאן סיפרתי לכולם את הסיפור הגדול עם הרבי מסאטמר והתחפילין. כל חסידי סאטמר שהיו שם, התחילו להוריד דמעות, וכשתיארתי את רגע המפגש בין הרבי לקבצן, זה הפך לבכי ממשי שסחף את כל הנוכחים. אני עצמי התקשיתי לדבר בגלל הבכי. סיפרתי לכולם, שכספי הקבצנות שלו שימשו לרכישת תפילין לילדי עולים וסיפרתי על ההיכרות בת השנה וחצי שהייתה לי אתו.
 
כמעט כולם הגיעו מבית ההלוויות לחלקת הקבר, כיסינו אותו בעפר ואמנו קדיש. לאחר מכן ארגנתי מניין בביתו במשך ימי השבעה.
 
במקביל, התחלתי להתעניין ברכישת מצבה, אולם לפני שפניתי בעניין לחסידי סאטמר, הגיע אליי מכתב מעורך דין. מסתבר, שלפני מותו כתב  האיש צוואה חתומה כדת וכדין. נפגשתי עם עורך הדין והוא נתן לי עותק מהצוואה, ממנה עלה כי את דירתו הוא מוריש לבית החולים לחולי נפש, לרופאיו הוא חש הכרת הטוב ולי הוא מוריש את המעטפה שנמצאת במקום מסויים בביתו.
 
הלכתי עם עורך הדין לביתו של הקבצן. במעטפה היה מפתח של הכספת ומספר חשבון בנק. צורף לזה מכתב בו הוא מודה לי על יחסי הטוב אליו ומפקש ממני להשתמש בכסף שיהיה בחשבונו, כדי לקנות לו מצבה. הוא ציין שאת שאר הכסף אני יכול לקחת לעצמי.
 
בחשבון היה סכום גדול בהרבה מדמי מצבה. קניתו לו מצבה מפואר, שם נרשם שמו וכינויו "איש התפילין", ובכסף החלטתי להקים קרן לקניית תפילין לילדי עולים – ממש כפי שביקש.
 
למחרת הלכתי אל הכספת, הכנתסתי את המפתח שלו וסובבתי, אחר כך את המפתח שלי וסובבתי – ובהתרגשות רבה לקחתי את הדבר יקר הערך שהוריש לי: את הת]פילין אותן הניח הרבי מסאטמר שנים כה רבות.
 
ובמחשבה שנייה, יש עוד דבר יקר שירשתי – אם אני רוצה או לאו – גם את התואר, בזכות קרן התפילין שלו, שהוגדלה על ידי והתפתחה מאד, ומספקת מדי חודש שלושים זוגות תפילין לילדי עולים.
 
כיום, אני "איש התפילין".
כתב חיים ולדר