היומן שלי
יומני היקר,
הרבה זמן לא כתבתי אליך - כמה חודשים לפחות... ובחודשים האלה קרו הרבה דברים. אתה יודע איך הכל התחיל, לפני שנתיים. הגעתי לבית ספר חדש ביחד עם חברות ישנות - אבל היו חידושים: חברות חדשות, בניין חדש, שיטת לימוד חדשה ומורים, מורים חדשים.
היתה לנו מחנכת חדשה, הרגשתי שהיא מבינה אותי - מקבלת אותי כמי שאני.
(כאן, כהערת סוגריים- אזכיר לך מי אני. אני הילדה השקטה, זאת שיושבת בפינה ולא אומרת מילה במהלך השיעור... בכל כיתה יש תלמידים כמוני).
להמשך העניין - התחילה השנה הראשונה והלימודים שלי הדרדרו משמעותית, הרגשתי שמילדה שמוציאה מאה בכל מבחן - הפכתי לילדה שמצפה לציונים בין ארבעים לשמונים, במקסימום. אז התחלתי להכיר את המחנכת, גיליתי אדם טוב, פשוטו כמשמעו - היא ניסתה לעזור ולא תקפה או האשימה אותי בהדרדרות שלי. התחלתי להתאמץ- רציתי להצליח בשבילה. לא הצלחתי.
הסיוט הזה המשיך שנתיים שבהן השתדלתי מעל ומעבר והייתי חנוקה מלימודים וכל פעם הייתי מתוסכלת מחדש - הלוואי שאלה יהיו הצרות הגדולות בחיים שלי. לקראת סוף השנה השניה עם אותה המחנכת כבר הייתי מרירה וצינית - לא האמנתי שאני אוכל לצאת מהמצב שבו הייתי. התעצבנתי על הכל, על שאני לא מצליחה בלימודים למרות כל ההשקעה. התעצבנתי גם על המחנכת- שהיא לא הבינה אותי, שהיא לא האמינה לי כשאמרתי לה שהשקעתי, שהיא לא אהבה אותי. עשיתי את המעשה הראשון בסדרת המעשים המטופשים שלי - כתבתי לה מייל. המרירות שלי התבטאה במכתב הזה- כעסתי והייתי פגועה מדי והמכתב הביע דברים שלא רציתי להביע ולא חשבתי עליהם בכלל. היא חשבה שרציתי להתאבד - דבר שלא היה נכון - אולי הייתי בדיכאון אבל לא רציתי לפגוע בעצמי בשום אופן. היא הודיעה מיד להורים שלי ולגורמים בבית הספר- וכתוצאה מכך המחשבות הכעוסות שלי רק גברו- 'היא לא אוהבת אותי בכלל!', 'לא אכפת לה!', 'היא עושה דברים מאחורי הגב שלי!'. נקראתי לשיחה- אני עם יועצת ועם אותה מחנכת. לא אשקר- השיחה היתה גרועה, לא הרגשתי אפילו קצת שנוח לי, רציתי לברוח.
דיברתי גם עם ההורים שלי, אז היה יותר טוב. אחרי השיחה שלי עם היועצת והמחנכת- כעסתי - כנ"ל - אפילו יותר. כמה שבועות לקראת סוף שנת הלימודים השניה, שאלתי את המחנכת אם אני צריכה לחזור ליועצת לביקורת כלשהי וזה התגלגל לזה שעשיתי טעות, אמרתי לה שאין לי כוח בכלל - לאף אחד. מסתבר שהיא ראתה את זה כפרט חשוב שצריך לשתף את ההורים שלי - באותו ערב הם דברו איתי שוב. הכעס שלי התלקח, בערתי, רתחתי.
לאחר יומיים כתבתי לה הודעות איומות - התחצפתי בפעם הראשונה למורה... כמובן שהיא התקשרה אלי - ומכיוון שזה היה יום שיש והייתי עסוקה בנקיון לא יכולתי לענות, היא חשבה שאני עושה את זה בכוונה והתקשרה להורים שלי. אמא שלי כעסה ואמרה לי להתקשר למורה מייד- התקשרתי, גם המורה כעסה. בכיתי, כי הבנתי מה עשיתי. אבל כנראה שזה לא היה מספיק. אחר כך השלמנו בערך- דיברנו כמה פעמים ואני מניחה שזה היה בסדר, לא נעים במיוחד אבל בסדר. אחד הדברים שכבר סיפרתי לך- יומני היקר - הוא העניין של ההודעות, פוצצתי את המחנכת שלי בהודעות אפילו כשהיא אמרה להפסיק. ההודעות ההן היו מלאות בביקורת חסרת טעם - כי כל הביקורת לא היתה אמיתית, אמנם כעסתי - אבל זה היה על העניין שהיא פעלה מאחורי הגב שלי. עברו השנתיים ההן, המחנכת ההיא הפסיקה לחנך אותי אבל התחושות שלי לא עברו, מצד אחד אני אוהבת אותה - אני מרגישה שיש לנו את היכולת ליצור קשר טוב ובריא, מצד שני אני כועסת ופגועה ממה שהיא עשתה. החופש עבר, בתחילת השנה הזאת אמרתי לה שהיא פגעה בי באותו מעשה שהיא עשתה - היא התנצלה, אם הייתי מאמינה שזאת התנצלות כנה - הייתי מקבלת אותה. ההודעות מלאות הביקורת שלי המשיכו להגיע ובאיזה שהוא שלב היא כעסה. חשוב שתדע- יומן שלי- שהכוונה שלי ממש לא היתה להכעיס אותה או לפגוע בה כי אחרי הכל אני אוהבת אותה. השבתי לה שאני מצטערת, הבנתי שהקשר שלנו נהיה לא בריא באשמתי. אחרי הכל, היא כבר לא מחנכת שלי אלא רק מורה מקצועית (כן, זה קשה ומסובך הרבה יותר). הפסקתי לכתוב לה, אני עדיין כעסתי מאוד אבל הבנתי את הבקשה שלה.
במקביל התרחש דבר נוסף - הרגשתי שמופעל עלי הרבה לחץ- לימודים, חברות, משפחה, המורה ההיא... זה גרם לי להרגיש כמו רובוט, לא אנושית כזאת. התחלתי להשתגע. בהתחלה ניסיתי לשתף את המורה ההיא, זה לא עזר, כלום לא עבד- זה רק הלך והדרדר. לפני כמה שבועות התחלתי לחתוך את עצמי. הכאב הוא תחושה אנושית- רציתי להרגיש אנושית. עכשיו ברור לי שזו הדרך הלא נכונה. אז זה היה פתרון מרגיע- היום, זאת התמכרות. ביקשתי מהמורה ההיא לדבר, היא הסכימה שאני אתקשר אליה. היתה לנו השיחה הכי זוועתית שיכולתי לצפות לה. היא האשימה אותי בהכל- כל מה שקרה ביננו. אבל לפני זה- עשיתי את הטעות הגדולה הבאה בשרשרת הטעויות שלי- סיפרתי לה על החתכים.
הייתי צריכה לצפות לזה מראש- היא פנתה להורים שלי, ליועצת אחרת ולמחנכת החדשה שלי. אבל זה לא היה מספיק- היא אמרה שהקשר ביננו מסתיים- שיש לי בחירה בין קשר של מורה תלמידה לבלי קשר בכלל- אין עוד אופציות. אף אחד, אף אחד- לא מציב עלי בחירה ובטח שלא כופה אותה עלי! וזה פגע, וזה הכעיס- אם זה לא קרה עד עכשיו- הלב שלי נשבר לרסיסים, אי אפשר לחבר אותו מחדש.
אחרי יומיים היתה לי שיחה עם היועצת והמחנכת החדשה ועם אמא שלי, השיחה היתה בסדר, יצאתי משם עם קצת יותר הקלה בכאב שסחבתי כל כך הרבה זמן. עוד הוקל עלי שאותה מורה שהיתה המחנכת שלי לא היתה שם. מאז אותה שיחה איתן הפסקתי לחתוך את עצמי.
אחרי השיחה הפנו אותי לפסיכולוגית- גם שם היתה שיחה לא רעה. היתה בי אמונה שאני אשתקם ואתגבר- האמונה הזאת גאתה בי, תמכה בי, גרמה לי להרים ראש. עכשיו היא התנפצה לרסיסים- כמו הלב שלי. אני שבורה מרוב כאב, כמה שאנשים הסתכלו עלי, ואנשים הסתכלו- וניסו לעזור. אני צריכה לעבור תהליך של החלמה והשתקמות- דבר שיתחיל בשיחה שלי עם אותה מורה בנוכחות היועצת החדשה שלי. יומני היקר- עכשיו אני אפרסם את זה בתור סיפור, כי זה סיפור החיים שלי בשנתיים וחצי האחרונות- אני לא רוצה לפרסם את זה כדי להתבכיין ולרחם על עצמי, אולי אני נראית ככה- אבל זאת לא אני- פשוט עכשיו, בתקופה הזאת- מאוד קשה לי... אני מפרסמת את זה בשביל כל הנוער שמרגיש כמוני- שקט, פגוע ועם פצעים פתוחים- כדי להבהיר לכם כמה דברים- אל תאבדו אמונה ושליטה על עצמכם, תעשו הכל כדי שהמצב יסתדר בצורה הנכונה, אל תפגעו בעצמכם- פיזית ונפשית- זאת התמכרות ולא קל לצאת ממנה. קחו את כל העזרה האפשרית- אל תתביישו! אני אהיה כאן בנוסף ואשתדל לענות לכם על שאלות ולשתף- אם תרצו עזרה, פנו אלי- אני פה בשבילכם. והכי חשוב- תהיו כנים עם האנשים סביבכם ותגידו את מה שחשוב לכם להגיד, אחרת- פיספסתם הזדמנות להפוך את המצב לפי אלף יותר קל.
אני מפרסמת את זה- מבחינתי שידע כל העולם את הסיפור הזה! כדי שתראו, תלמדו ותפיקו לקחים- כי אני את שלי עשיתי מאוחר מידי. והלקחים- למדתי אותם בדרך הקשה... ואותה מורה, אם היא תקרא את זה ותבין שזו היא- אני אשמח כי ככה היא תראה את הצד שלי בעניין.
חסרים בסיפור הזה הרבה פרטים- לא קל לסכם כמות כזו של זמן... אבל את העיקר לדעתי כתבתי.
אני מקווה לצאת מהמצב שבו אני נמצאת ולבנות מחדש את האמונה. לנסות לגרום לאנשים שנפגעו לסלוח לי- כי אני יודעת שזו אשמתי. קוראים יקרים- מי שקורא את זה כנראה כבר הגיע למסקנה שאני לא אדם טוב- אבל אני מאמינה בשינוי ואני מאמינה שאני אוכל להשתפר ברגע שתינתן ההזדמנות.
זהו, כאן- קוראים יקרים- אני נפרדת מכם...
שלום לך, יומני- אשתדל לכתוב לך בזמן הקרוב.
בקרוב מאוד...