קשישה ?
זה מה שכתבתי היום בחמישים גוונים של זהב:
אני עדיין פעילה, מתנדבת, יוצרת, מרצה, מנהלת את קהילת דילמות במשפחה של מוטקה, משחקת בתיאטרון...מנגנת על פסנתר והמון המון מבלה עם הנכדים ,המשפחה וחברים.
אז למה אומרים עלינו שאנחנו אטיים, לא מועילים או לא יעילים, מעמסה על החברה?
וכשאני אומרת שאני קשישה כולם נבהלים...מסתייגים "נו- טוב, את לא קשישה, את לא זקנה...את מבוגרת".
אז אני מצהירה כאן קבל עם ועדה שאני קשישה! זקנה! ומעל הכל גאה!.
באמת, באמת לא רציתי להיות "פיטר ]ן" הצעיר לנצח. אני זוכה בכל רגע לראות את התקדמות הטכנולוגיה, הרפואה, המודעות לחינוך ותרבות (גם אם עוד יש המון מה לעשות) ובכלל - את יופיו של העולם.
אז מה לא טוב בלהיות כזו זקנה, קשישה?
האם רק מפני שקמטים וכתמים על פני?... האם משום שהעור קצת מידלדל? השרירים אינם כשהיו? או שהכוחות שלי אוזלים?
החברה עדיין מגלה חוסר סובלנות כלפי הקשיש, חוסר סובלנות זה בא לביטוי בזלזול בזקן.
כל כך חשוב לזכור כי הזקן הזה היה לא מזמן צעיר וכל עוד נוכחותו כאן בחיים
דווקא תורמת המון לחברה!. תורמת למורשת של המשפחה, תורמת בכך שצעירים לומדים ש"לא הכל ורוד" ויש גם אפור .
נכון שיש שיפור בהתייחסות של החברה, אך עוד רבה הדרך.
ואם כותבת אני דרך – אז ראוי לציין כי כשנכנסתי לפני ימים ספורים לרכבת קם בחור צעיר ופינה לי מקום!. התרגשתי...
אולי בכל זאת יש כאלה שזוכרים את המשפט החשוב ובעל משמעות רבה "והדרת פני זקן".
שנה טובה
בעבר כשהייתי עסוקה בעבודה משרדית עם הר ניירת על השולחן, קשיי פרנסה, תפקוד הבית וטיפול בבנותיי, ומציאת סידור בימי ודאגה לאבי ולסבתי שחלו ונזקקו לעזרתי הצמודה - הרגשתי הרבה פעמים נטולת אנרגיה וכל כך עייפה שעמוד בספר לא יכולת לסיים כי עיני היו נעצמות.
והיום - לא מתכננת, פשוט נכנסת למעורבות בנושאים אהובים עלי כמו הצילום והכתיבה הקריאה ועיסוק במחשבים.
וללא רכב צמוד אלי - נוסעת לכל מקום שברצוני בתחבורה הציבורית.
ואהבה אהבה אהבה לנכדיי היקרים שכל הזמן מפעימים אותי מחדש בהבנת ואיכות החיים שלהם.
מכיר אישית כמה וכמה קשישים וקשישות, שחוץ מכמה סימנים חיצוניים, הם צעירים נימרצים ופעילים.
הרבה יותר מכמה צעירים שאני מכיר.
אמרה לי פעם בת זוגי ז"ל שהיא מכירה הרבה צעירים ממני שזקנים ממני בהרבה.
מסקנה: "זיקנה" היא מצב נפשי, "קשישות" זה מצב כרונולוגי.