מי היו המחנכים האמיתיים שלנו?
מי היו המחנכים האמיתיים שלנו?
אני שואל את עצמי – מי היו המחנכים האמיתיים שלנו (אני גדלתי בחינוך המשותף בקיבוץ המאוחד)? האם היו אלו מורינו ומחנכינו? האם הייתה זו הקבוצה החינוכית?
למרות שהחינוך המשותף הקיבוצי התיימר להחליף את בית ההורים מבחינה חינוכית, הרי ברור לי שזה לא קרה. בדרך כלל היו מחיצות גבוהות בין מחנכינו ובינינו (היו גם יוצאים מן הכלל). בשורה התחתונה ההורים נשארו הסמכות החינוכית והמשפיעה ביותר עלינו.
אמי הייתה מאד מעורבת בחיי ילדיה, גם של אחותי וגם שלי. אנחנו נתנו בה אמון וסיפרנו לה כמעט הכל. היא הייתה בשבילי גם מצפן וגם מצפון (כמו הצרצר בספר פינוקיו). היו ילדים שבאו אלי בטרוניה על שאני מספר הכל לאמי. אבל אני לא ויתרתי
זכור לי שבכיתה ד' אני ועוד ילד היינו הציירים של הכיתה, והייתה מעין תחרות בינינו. יום אחד אמי אמרה לי: " אתמול בערב (ההורים היו באים כל ערב ל"השכבה") ראיתי אותך עומד בכיתה לפני הציור של צ' (שניהם היו תלויים על הקיר בכיתה) ושמתי לב שאתה מביט בו בקנאה. ניתאי, תדע לך שקנאה היא רגש מאד מכוער!" לא עניתי לה כי ידעתי שהיא צודקת.
שנה אחר-כך היה מקרה בו כל הכיתה לעגה לילדה אחת שסירבה ללכת לבדה, בא"ש לילה שבו היה צריך לעשות התגנבות יחידים, לגבעה במרחק כמה מאות מטר, עליה ישב המדריך. סיפרתי על-כך לאמי וציינתי שגם אני השתתפתי בלעג הזה. היא נזפה בי קשות, באומרה כי לכל אדם ישנן חולשות, צריך להבין אותן ולא ללעוג לו.
כשנתיים אח"כ, בכיתה ז' ישבנו חבורה גדולה מהכיתה במקלחת, וניתחנו את מגרעותיה של בת כיתתנו, גדולת מיממדים, שהגיעה אלינו כמה שנים קודם לכן, והייתה די מנודה. "בילינו" כך כשעה שלמה, עד שלפתע הנערה שבה דובר קראה לנו מבחוץ שנפסיק עם זה. סיפרתי את זה לאימי, וספגתי מקלחת כזו, שהלכתי עם רגש אשמה כל השבוע.
הייתה לה לאימי עין חודרת ושיפוט מאד חד. בכיתתנו היה בחור שלימים נהפך לעבריין ולמרגל ידוע, וריצה עונש שנים ארוכות בבית הכלא. אבל הבחור הזה היה בחור בעל קסם אישי רב, ספורטאי מצטיין, אהוב הבנות, והוא ואני היינו בכיתות ח-ט חברים ממש. היינו מאד קרובים גרנו באותו חדר וישבנו זה ליד זה בכיתה. היו כמה מקרים שבהם התגלה חוסר היושר שלו כבר בגיל מוקדם. למשל כאשר הוא לא עשה שיעורי בית, הוא לא היסס לגנוב את מחברתי ולהציגה כשיעורי הבית שלי, בעוד אני סופג גערות מהמורה. סיפרתי לאמא על כך, כמין מקרה שובבת, אך היא ראתה את אותו מקרה בחומרה רבה. היא אמרה לי: "התנהגות כזו מעידה על פגם מוסרי גדול באופי. תתרחק מהחבר הזה". לא שמעתי בקולה, אבל לימים הסתבר לי שהיא מאד צדקה.
אבי חינך אותי על אהבת הארץ, על הערך של שיוויון ערך האדם, על הערך חופש הדיבור ועל התייחסות אנושית לחלשים. זכור לי במיוחד סיפור יפה שלו, מימי הבראשית של הקיבוץ, כיצד החברים התחשבו בחבר חלש. הם עבדו יום אחד ב"בחר" (הוצאת עשבי יבלית), עם טוריות (מעדרים) כשהם מתקדמים בשורה. זאת הייתה עבודה מפרכת. הם ידעו שאחד מהם חולה כרוני, חלש ולא מסוגל לעמוד בקצב ההתקדמות שלהם. כאשר הם היו רואים שהוא נשאר מאחור הם היו מאיטים את הקצב.
אני יודע שבהכללה הקיבוץ לא קיבל אנשים חולים במחלות כרוניות ולא מעטים נאלצו לעזוב מסיבה זו, אבל סיפור כזה מתנוסס ככוכב הצפון שמאיר את דרכי עד היום.
איתן
אני שואל את עצמי – מי היו המחנכים האמיתיים שלנו (אני גדלתי בחינוך המשותף בקיבוץ המאוחד)? האם היו אלו מורינו ומחנכינו? האם הייתה זו הקבוצה החינוכית?
למרות שהחינוך המשותף הקיבוצי התיימר להחליף את בית ההורים מבחינה חינוכית, הרי ברור לי שזה לא קרה. בדרך כלל היו מחיצות גבוהות בין מחנכינו ובינינו (היו גם יוצאים מן הכלל). בשורה התחתונה ההורים נשארו הסמכות החינוכית והמשפיעה ביותר עלינו.
אמי הייתה מאד מעורבת בחיי ילדיה, גם של אחותי וגם שלי. אנחנו נתנו בה אמון וסיפרנו לה כמעט הכל. היא הייתה בשבילי גם מצפן וגם מצפון (כמו הצרצר בספר פינוקיו). היו ילדים שבאו אלי בטרוניה על שאני מספר הכל לאמי. אבל אני לא ויתרתי
זכור לי שבכיתה ד' אני ועוד ילד היינו הציירים של הכיתה, והייתה מעין תחרות בינינו. יום אחד אמי אמרה לי: " אתמול בערב (ההורים היו באים כל ערב ל"השכבה") ראיתי אותך עומד בכיתה לפני הציור של צ' (שניהם היו תלויים על הקיר בכיתה) ושמתי לב שאתה מביט בו בקנאה. ניתאי, תדע לך שקנאה היא רגש מאד מכוער!" לא עניתי לה כי ידעתי שהיא צודקת.
שנה אחר-כך היה מקרה בו כל הכיתה לעגה לילדה אחת שסירבה ללכת לבדה, בא"ש לילה שבו היה צריך לעשות התגנבות יחידים, לגבעה במרחק כמה מאות מטר, עליה ישב המדריך. סיפרתי על-כך לאמי וציינתי שגם אני השתתפתי בלעג הזה. היא נזפה בי קשות, באומרה כי לכל אדם ישנן חולשות, צריך להבין אותן ולא ללעוג לו.
כשנתיים אח"כ, בכיתה ז' ישבנו חבורה גדולה מהכיתה במקלחת, וניתחנו את מגרעותיה של בת כיתתנו, גדולת מיממדים, שהגיעה אלינו כמה שנים קודם לכן, והייתה די מנודה. "בילינו" כך כשעה שלמה, עד שלפתע הנערה שבה דובר קראה לנו מבחוץ שנפסיק עם זה. סיפרתי את זה לאימי, וספגתי מקלחת כזו, שהלכתי עם רגש אשמה כל השבוע.
הייתה לה לאימי עין חודרת ושיפוט מאד חד. בכיתתנו היה בחור שלימים נהפך לעבריין ולמרגל ידוע, וריצה עונש שנים ארוכות בבית הכלא. אבל הבחור הזה היה בחור בעל קסם אישי רב, ספורטאי מצטיין, אהוב הבנות, והוא ואני היינו בכיתות ח-ט חברים ממש. היינו מאד קרובים גרנו באותו חדר וישבנו זה ליד זה בכיתה. היו כמה מקרים שבהם התגלה חוסר היושר שלו כבר בגיל מוקדם. למשל כאשר הוא לא עשה שיעורי בית, הוא לא היסס לגנוב את מחברתי ולהציגה כשיעורי הבית שלי, בעוד אני סופג גערות מהמורה. סיפרתי לאמא על כך, כמין מקרה שובבת, אך היא ראתה את אותו מקרה בחומרה רבה. היא אמרה לי: "התנהגות כזו מעידה על פגם מוסרי גדול באופי. תתרחק מהחבר הזה". לא שמעתי בקולה, אבל לימים הסתבר לי שהיא מאד צדקה.
אבי חינך אותי על אהבת הארץ, על הערך של שיוויון ערך האדם, על הערך חופש הדיבור ועל התייחסות אנושית לחלשים. זכור לי במיוחד סיפור יפה שלו, מימי הבראשית של הקיבוץ, כיצד החברים התחשבו בחבר חלש. הם עבדו יום אחד ב"בחר" (הוצאת עשבי יבלית), עם טוריות (מעדרים) כשהם מתקדמים בשורה. זאת הייתה עבודה מפרכת. הם ידעו שאחד מהם חולה כרוני, חלש ולא מסוגל לעמוד בקצב ההתקדמות שלהם. כאשר הם היו רואים שהוא נשאר מאחור הם היו מאיטים את הקצב.
אני יודע שבהכללה הקיבוץ לא קיבל אנשים חולים במחלות כרוניות ולא מעטים נאלצו לעזוב מסיבה זו, אבל סיפור כזה מתנוסס ככוכב הצפון שמאיר את דרכי עד היום.
איתן
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
ספר חדש - "נשים במקרא" בהיבט פמיניסטי
הספר הזה עוסק במעמד האשה במקרא. מעמד האשה במקרא מכיל בתוכו סתירה. מבחינה משפטית-חוקית, מעמד האשה נחות כחלק...
לקריאת הפוסט
חנה ואלקנה
חנה ואלקנה – שני אנשים אצילים (שמואל, א, א)כבר כתבתי בכמה מקומות כי את הזוג הזה אני מעריץ, והם מגלמים בעיני...
לקריאת הפוסט
מוטק’ה גם בפייסבוק
סייר תמונות
(אותה תגובה שהגבתי בפעם הראשונה).
לדעתי הדלה אין קשר בין מה שילד סופג בבית הוריו, על ערכים, או חוסר ערכים, לבין מה שהוא סופג כתלמיד ממוריו בבית הספר.
מורים מתחלפים (כולל מחנכים) בהתאם למקצוע שהם מלמדים בכיתה.
(מתמטיקה... תנ"ך... פיזיקה... גאוגרפיה...) מקצועות שלא קשורים בהכרח להקניית ערכים.
בית הספר אמון על השכלתו של התלמיד, שההורים לא יכולים לתת לילד במקום המורים.
בסיפור נוסטלגי זה, הילד מספר על ערכים שהנחילו לו אביו ואימו.
המורים הקנו לו השכלתו, ומשני מקורות אלו, הילד הינו מה שהוא היום.
שבת שלום. (חיוך).
הולך ופוחת הדור ששורד אותה...
אינני מקבל את החלוקה שלך שתפקיד המורים היה רק להעניק השכלה ותפקיד ההורים היה להעניק ערכים.המורים בקיבוץ לא התערבו בחינוך בגלל תפיסת האוטונומיה לחברת הילדים ששלטה בקיבוצים.
לאריאל,
לא הבנתי את תגובתך.
אם זה שר הלל להוריך , נחמד
התאור שלך לגבי המורים מאוד מפתיע , הביטוי "שכבה" בכתה ד' נשמע לי מוזר
לכל כתה היה מחנך ואני זוכר את כולם אשר בכתות הנמוכות לימד הרבה ובהמשך נכנסו לעזרתו מורים מקצועיים גם בכתות י'- יב' למרות שאופי הלימודים השתנה היה לכל כתה מחנך.
היות וראינו את הורינו יחסית מעט המחנכים בהחלט חנכו ולא בהקמת בהקמת מחיצות.
תגובתך - "אינני מקבל את החלוקה שלך שתפקיד המורים היה 'רק' להעניק השכלה ותפקיד ההורים היה להעניק ערכים" -
קצת מעוותת את תגובתי לך. בתגובתי לא השתמשתי במילה "רק", מכאן ניתן להבין כוונתי, שהשפעת המורים, להקניית ערכים מזערית, (לא במגזר הדתי החרדי). אם נסכים, הלימודים בתיכון, במכללות, ובאוניברסיטאות, לא עוסקים בהקניית ערכים, אלא השכלה.
לדעתי הדלה ערכים נבנים עם צמיחתו של הילד, על פי רמת האינטלגנציה שלו לערכים, או חוסר ערכים - ערכים, שונים הם מעם לעם, וממגזר למגזר בתוך עם. (וזאת אם הילד לא עובר שטיפת מוח אידיאולוגית).
המשך כתיבה מהנה, איתן ידידי. (חיוך).
ובאשר לשאלתך - כשמדובר בחברה הקיבוצית של פעם, בה המפגש עם ההורים היה מצומצם, יתכן שהשפעת הנורמות החברתיות הוו מתחרה להשפעת ההורים. חברה נאורה אמורה להיות בעלת ערכים כאלה שאינם עומדים בסתירה לערכים שעל ההורים להקנות לילדיהם, כמו רגישות לאחר. הבעיה מתעוררת כשיש סתירה בין השניים, ובמקרה זה ישפיע מי שאסרטיבי יותר מצד זה המקנה את הערכים.