מבצע סבא -11

אין בררה, אמרה אמי. הזקנה לא תיתן לי מנוח עד שהיא תשמע שהמשטרה התערבה במה שקרה. כשאמי ואני נכנסנו לתחנת המשטרה של האי, מישהו הפנה אותנו לשוטר עב בשר שישב מאחורי שולחן ולעס לחם או עוגה יבשה, כי פירורים מאותו מאפה נתקעו לו בין זיפי שפמו הזקור ולא חשבו כלל לעוף משם. וכך באותו רגע למרות מצבי הנואש נוצר בי דחף לפרוץ בצחוק. אבל התאפקתי. כשהשוטר הביט וראה אותנו מתקרבים אליו מיהר להסתיר חלק מהקומזיץ שלו, ומה שכבר היה בפיו ניסה לבלוע במהירות. הוא הצליח לשאוב את שרידי המזון ושאל את אמי: מה את רוצה? טון דיבורו הרגיז אותי מאוד והתכוונתי להשיב לו. אולם אמי החזיקה עדיין בידי, משכה ודחפה אותי לפינה רחוקה של החדר, ושם עמדתי כעוס, מחכה לבלתי ידוע.
ובכן, מה הגברת רוצה? שוב השוטר מלעיג בקולו. אמי סיפרה בקצרה את השתלשלות מאורעות אלגרה כולל הדקויות, והן העלו בי חיוך.
בן כמה הילד?  
בן תשע, שיקרה אמי.
ילד קטן, רצה לקטוף כמה שזיפים ונפל.
אבל העץ של הזקנה. נכון?
אמת, אמרה אמי והרכינה ראשה בהכנעה.
שוב הרגשתי איך שכעסי עולה לי לגרון ונעצר שם כגוש אבן.
לא יכולתי לסבול את התנהגותו המעליבה של השוטר כלפי אמי.
תראי, אמר לפתע השוטר שרצה כנראה לסיים את החקירה במהרה כדי לחזור לשאריות העוגה או הלחם שהניח תחת נייר לידו. וכך אמר: הפעם ארשום לכם אזהרה בלבד, ובנך הקוטף הבלתי מוצלח שיתרחק מהזקנה ומעצי פרי שלא שייכים לכם.
אמא, הושיטה אליי יד, ואני קפצתי משמחה על שלא עצרו אותי.
כשהלכנו בחזרה הביתה שאלתי את אמא. את תספרי לאבא מה שקרה לי?
נראה, ענתה. זה תלוי איך הזקנה תתנהג. ועכשיו תעלה הביתה, אני ניגשת ליוֹרגוֹ לבקש שיתקן את הנזק שעשית.
אמי הלכה השאירה אותי ליד הבית שלנו. זמן מה עמדתי ליד הדלת, ואז הלכתי לחפש את אחותי נינה. לא מצאתי אותה, וברוב ייאושי נשכבתי במיטה שלי - אולי קצת לנמנם וגם להירגע ממבצע הזשיפים הלא מוצלח. כשנשכבתי במיטה הרגשתי את גופה הקטן של נינה אחותי שוכבת בוכה מתחת למיטה.
נינהלה, אמרתי לה. אני זוכר את הרגע ההוא. את פניה שטופות הדמע ואת צערה.
עד היום צובט לי בלב בגללה.
נינהלה, אמרתי שוב וחיבקתי אותה. כלום לא קרה. למה את בוכה?
חשבתי שאתה מת, ענתה וקולה רועד.
הנה אני, השבתי. בואי נעשה טיירה ונעיף אותה.
סבא, מה זה טיירה?
עפיפון שמתרומם באוויר, אם מצליחים לחבר את כולו בשלמות.
זה כל הסיפור על אלגרה ועל איך שלא קטפתי שזיפים, אמר הזקן.
עכשיו מהרי וחִזרי הביתה.
להתראות סבא. כיף לי אתך, נורית אמרה.

ארבעה ימים לאחר שהחלה נורית לארגן ולגבש את חבורת צל"ם עדיין לא היה לשם הזה פירו ש כל שהו. ייתכן שבהמשך אולי אחליף אותו, חשבה.
בהפסקה הגדולה של בית הספר היו שלושת ילדי החבורה ממשיכים ונפגשים כדי ללבן עניינים -
אבנר הממושקף, מירי הרזונת עם פני המלאך טיפשון וחברתה הכי טובה נורית.  
מה קורה הלאה? שאל אבנר.
הוא היה בן שתים עשרה ונהג להשתמש באוצר מילים בלתי נדלה ובמילים מסובכות.
ילדי בית הספר אמרו שהוא נפל לא רחוק מבית המשפט.
תראה, נורית אמרה. אתה ילד חכם, זה לא סוד, לכן אני אקצר את הסיפור.
ידוע לך שבמלחמת העולם השנייה נהרגו הרבה יהודים?
ידוע. קראתי על זה המון.
מקצתם  שרדו מאותה מלחמה ועלו לארץ.
המדינה שהייתה אשמה במה שקרה, זאת אומרת גרמניה, שילמה כסף.
גם את זה אני יודע, אבנר ענה.
ואז המשיכה נורית והסבירה במילים שלה מה קרה לזקן.
הכסף הזה נשלח למדינה שלנו במטרה להעבירו לאלה שהגיעו מאירופה, אבל הכסף לא נמסר להם.
עד כאן ברור?
אבל רגע, אבנר אמר. פספסתי משהו חשוב שאמרת.
את רוצה להגיד לי שמישהו לקח את הכסף שלהם? איך? לא יכול להיות.
אבנר, זאת עובדה. אני לא ממציאה. הם לקחו הכול ולא נתנו פרוטה לאלה שהכסף שייך להם.
בכמה כסף מדובר? הוסיף לשאול אבנר.
המון. מיליונים.
אני אכנס לאינטרנט ואבדוק את מה שאת אומרת.
בקיצור, המשיכה נורית לספר, מתחת לדירה שלי גר איש אחד מאלה שהיו צריכים לקבל את כספם ולא קיבלו אותו במשך ארבעים שנה.
זה לא נכון, הגיב אבנר. מי יכול לעשות מעשה כזה?
הרָעִים, ענתה נורית ללא שהיות.
עוד תכיר אותם בהמשך.
מה אנחנו יכולים לעשות?
להקים חבורה סודית. אתה זוכר מה עשינו אתמול?
בטח. האצבע שלי עד עכשיו רגישה.
כשנהיה מספיק מלוכדים ואתה תוכל לכתוב מכתבים כדי שנשלח למשרדי הממשלה, אז נפציץ אותם אותם בשאלות ודרישות עד שיחזירו לו את מה שלקחו.
לזקן קוראים יצחק קָנָרִי. הוא עלה לארץ מיוון.
בחיי שזה מוצא חן בעיניי, אמר אבנר.
לא רק שזה מלהיב מה שאנחנו עומדים לעשות, אלא זה גם מעשה טוב.
עכשיו אני כבר מבינה יותר טוב, אמרה מירי, שעד אז הקשיבה ושתקה.
אבנר, פנתה אליו נורית. יש לך עוד מועמד לחבורה?
נדמה לי שאיבגי מתאים. הוא יודע להשיג דברים.
למשל הוא יכול להמציא לנו תא דואר?
מה פתאום תא דואר? התפרצה מירי.
אנחנו נשלח מכתבים לא? ובטח הם יענו עליהם.
מי?
בחייך, מירי. הרעים. הם יודעים לכתוב יופי של מכתבים. זה אחד הטריקים שלהם. מילים. בלי סוף.
איבגי,הוסיף אבנר, יכול לסובב את אבא שלו על האצבע הקטנה. הוא גם ישיג לנו מימון.
את המילה הזאת אני לא מבינה, אמרה מירי.
כסף, מרשרשים, אבנר אמר. אמצעי תשלום כדי שנוכל לשלוח מכתבים לרָעִים, כמו שנוני מכנה אותם.
ובטח יהיו גם נסיעות.
לאן? זה כבר יותר מדיי בשבילי, הגיבה מירי.
מירי, המשרדים הגדולים של הרעים נמצאים במרכז תל אביב, הסבירה נורית, ויכול להיות שנצטרך לנסוע גם לשם, כי הזקן כבר מיואש. לא מוכן לראות אותם יותר.
כבר חמישים שנה הוא מנהל אתם דיאלוג של חירשים, כך אמר.
אפילו שהפקידים שם מתחלפים, סיפר לי באחת הפגישות שלי אתו, שהמדיניות...
אין לכם מילים אחרות יותר פשוטות?
בטח, ענתה נורית. הם נותנים לו פייג, אצבע משולשת. את זה את קולטת?
סכום זעום של כסף שמגיע לרוב בזמן, ואתו קשה לחיות וקל למות. עכשיו מובן לך?
מתי נקרא לאיבגי? שאל אבנר.
תביא אותו לפגישה הבאה.
נצטרך שוב מחט.
כן, אין בררה.
אבנר, תחשוב על מקום אחר למפגשים שלנו. אנחנו לא יכולים להיפגש כאן בחצר בית הספר.
יש ילדים שכבר מרחרחים עלינו.
טוב, אחשוב על משהו.

הם נפרדו ונכנסו לכיתות.
נורית, נשמע קולה של המורה שולמית, מה קורה אתך?
אני שואלת על אבנר בן נר ואת שותקת.
סליחה, המורה. חשבתי שאת שואלת על אבנר אחר.
יש עוד אבנר בתנ"ך שצריך לעניין אותנו? תיגשי אליי בהפסקה. זה לא יכול להימשך כך.
צלצול הפעמון בישר על סיום יום הלימודים.
המולת שוק פרצה בכיתה ברגע שהמורה שולמית לפידות החליקה את האות האחרונה של המשפט שרובו נשמע בתוך  בליל של רחשים ולחישות.
כיסאות הוזזו וחרקו, שולחנות נדחפו כדי לאפשר מעבר זריז לילדים שתמיד ממהרים לשום מקום כאילו פרצה שרפה.
שתי דקות תמימות חלפו עד שנרגעה ההמולה.
נורית ישבה עדיין במקומה.
המורה שולמית ניגשה אליה, מזיזה בדרכה כיסאות.