"והגדת לבנך ביום ההוא"- דורון אלמוג, אלוף מיל' יו"ר עלה נגב-נחלת ערן

והגדת לבנך ביום ההוא
דורון אלמוג, אלוף מיל'
יו"ר עלה נגב-נחלת ערן

הזיכרון, הוא המגדיר החשוב ביותר של מהותנו. נמחק לעצמנו את הזיכרון, לא נדע לומר, מי אנחנו, מה מהותנו ומה אנו עושים על פני האדמה. במובן זה, ההיגד שנוקטת ההגדה של פסח בלשון סיפורית, "והגדת לבנך ביום ההוא" הוא למעשה צוו קיומי להבטחת עתידנו מדור לדור בהנחלת אתוס העצמאות, תהליך הפיכתו של עם עבדים לעם לבטח ישכון.
אבל מה אם בנך הוא זה שאינו יודע לשאול. או אולי כמו ערן בננו שנולד עם פיגור קשה ומעולם לא דיבר ולו מילה אחת כל 23 שנותיו? תשובת ההגדה – את פתח לו. לא נאמר את התבייש בו, או את בודד אותו או את הרחק אותו. נהפוך הוא. הוא יושב איתנו בליל הסדר, חלק מאתנו.  כלומר, עלינו האחריות לשלב גם את החלש ביותר, הפגוע ביותר בעולמנו. לפתוח לו פתח של תקוה.
ארבעת הבנים עליהם דיברה תורה – החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול הם ביטוי מטאפורי לעם כולו, מזקן ועד טף, החל מהחכם שהוא בעל יכולות אישיות גבוהות, עובר לרשע שתמיד קורא תגר על דרך הישר, עובר לתם שהוא הנאיבי הניתן לטפלול וגומר בזה שאינו יודע לשאול שכל כולו בתלות מוחלטת בחסדינו. זה שאינו יודע לשאול, מבטא יותר מכולם את חוסר העצמאות בו הוא מצוי, את התלות בחסדי אחרים.
"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" מופיע בתנ"ך שוב ושוב. חיוב הזיכרון ככלי מרכזי לעיצוב המורשת ובצמוד אליו, מצב העבדות שהוא העדר עצמאות. מכאן שנוכחותו ותפקידו של זה שאינו יודע לשאול היא להיות עמוד הענן המצפוני שלנו. זה המעניק לנו פרופורציות  בחיים. זה המזכיר לנו בכל רגע מחיינו כמה יקרה העצמאות שהוא לא התברך בה. הוא זה שאומר לנו בדממה צועקת "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".
הוא זה שהכי קל להתעמר בו, להפלות אותו, לקפח אותו. הוא זה שכל נוכחותו עשוייה להביא אותנו למדרגת הגבורה  הגבוהה ביותר, גבורת כיבוד שהיצר. כי הרי הוא לא מסוגל למאומה וכל נוכחותו היא מבחן לאנושיותינו ולערבותנו זה לזה. הוא זה המבטא יותר מכל את מצב העבדות ולכן ככל שנעשה יותר עבורו נהיה יותר ראויים לעצמאות.
ככל שנעשה יותר עבורו יהיו בנו יותר כוחות נפש לערוב זה לזה. ככל שנעשה יותר עבורו תהיה בנו יותר אהבת אדם שהיא הכח הגדול ביותר כדי להבטיח את עצמאותינו.

קישור