שיר של אמא שלי על אמה שנספתה בשואה

שיר של אמי על אמה.   דליה אפרת.

"במקום במים/בדמעות אותם אשקה".

"ובשקט אגיד: אלה הם הפרחים/ שהיו אהובים על אמי. 

|שיר מרגש. השם יקום דמה.

איזה שם? לו היה אלהים, היטלר וסטאלין והרודנים הקניבלים באפריקה וסדאם חוסיין ובשאר אסד וכל הפסיכופתים שפתחו במלחמות במשך ההיסטוריה לא היו קיימים.

על הטובים בבני האדם, עליהם מוטל להיות חיילי המוסר, ולנקום את הדם.



וביום הזכרון לשואה האיומה ולגבורת היהודים המעטים, אומר: נזכור את שואת בעלי החיים, המתרחשת בעולם, וגם בארצנו, יום יום. יום העצמאות מתקרב, והוא יום של זוועת אלהים לבעלי החיים. אוי לעם שבטבח המונים ובזלילת גופות הנרצחים הוא חוגג את עצמאותו. נילחם למיגור התופעה האיומה והנאלחת הזו.

"אולי תעיף אותם הרוח לקבר אחים 

של ששה מיליונים 

וריחם יגיע גם לעפרה 

של אמא שלי. "

שורות מרגשות ביותר. הן מיזוג של חויה מצמררת וזוועתית, עם תקוה שהנתינה תגיעה ליעדה.

"מה עוד אוכל לעשות?" - רגשי אשמה וחוסר אונים, שמתמוססים ב"אשקה אותם בדמעותיי."

אין ספק דליה אפרת, שאימך היתה אמיצה, נחושה ונבונה להנציח את אימה, סבתך, הן בגינתה והן בשיר.

מרגש מאוד.

הכי מרגש שיש .

אם שנספתה בזוועות השואנ

משרה  על בתה ליבלוב וטעםריח פרחי אביב.

נפלא ועצוב איך ריח הפרחיה שואף להגיע אל המתים

ואילו ריח המוות...

והכל מושקה בדמעות.



רציתי להגיב על מה שלא נותן לי מנוח מאז ילדותי

מאז שנודע לי על המוות ועל מוות שנגרם ע"י רצח.

וכשלמדתי תורה קראתי"לא תרצח" והדם-הוא הנפש".

כששאלתי רבנים לגבי השואה

הם ענו לי אלוהם הסתיר פנים מעמו, ומישהו מהם הסביר שה' החטיף לעם ישראל שהוא כאילו

הראש ופני הטנושות סטירת לחי. כי העולם חטא.



מאז אני לא שואלת כדי לא לקח תשובות שקריות ורעות

אני לא מבינה איך העולם יכול להיפטר מיצר הרצח ותאווה לדם

כשהוא אוכל יצורים שניטלה נשמתם בדם קר.



כמו כלבים שאוכליםבשר נא-הופכים לטורפים כשריח הדם המוכר להם 

מטריף את דעתם..

וכך גם לגבי האדם שעושה הפרדה בין חיה לאומצה

ו שנעשה מטומטם כשיצרו נשאר כפרא-אדם.



 

את צודקת עפיפונה. בשתי הערותייך. א. אנשים שראשם נשטף מינקות, וגם יש להם אינטרס - שליטה בחברה - ימצאו תמיד תירוצים להמשיך להחזיק בדת.

ב. האדם הוא קרובו הקרוב ביותר של השימפנז. השימפנז זו חיה רצחנית ואיומה: שימפנזים זכרים תופסים קופים אחרים (למשל, קופי קולובוס) וקורעים אותם לגזרים בעודם בחיים, ומחלקים ביניהם את חלקי הגופות. הם גם תופסים תינוקות של שימפנזים מידי אימותיהם ומשסעים את גופם בעודם בחיים, וטורפים את זה.

האדם רק פיתח טכניקות משוכללות, וכך השתלט על כדור הארץ. מבחינה רגשית כנראה רוב האנשים נשארו שימפנזים......