רוצים לזכות בזוג כרטיסים לקומדיה "אמא מאוהבת" עם חנה לסלאו?

נולדתי לא בארץ וגרתי בעיר גדולה וסואנת.

כשהייתי תלמידה בבית ספר יסודי, החופש ההגדול היה 3 חודשים. תמיד גדלתי עם מטפלת שהתגוררה בדירתינו קבוע,  כך התאפשר להורי לעבוד ללא דאגה מי ישמור עלי.  עם התקרב החופש הגדול, ההורים היו שוכרים בית בכפר מרחק לא ממש גדול מהעיר. שם בילינו 3 חודשים נפלאים של מגורים בנוף מיוער, אגם, שדות ומטעי פרי. בכפר היה אורח חיים כפרי, שם נחשפתי לעבודה כפיים בגינת ירק, רפת, לול, דיר חזירים וזה בא לידי ביטוי בעזרה שלי לבעלת הבית בו התגוררנו ובתמורה נהנתי מפרי עמלי. מאז יש לי אהבה והערכה רבה לעבודת כפיים ולאדמה והבנה שפירות, ירקות, בשר, תרנגלות לא צומחים בסופרמרקט.

כתבתי לייק בתנאי שאקזכה בכרטיסים להצגה .

כשהייתי ילדה מה שזכור לי מהחופש ומהפנאי הוא טיפוס כעל עצים\עץ אלון,-בואדי ליד שער העמקיםעץ הליבנה על הדשא של משפ. לוי . על עץ התאנה בחצר ביתי עם ילדים נוספים שםצחיסלנו את כל התאנים והפגים.

עץ תות אצל משפ. קדוש.

ברב המקרים טיפסתי בקלות

אך לא ידעתי איך לרדת

וכל הרחוב הוזעק לתת לי עצות ופקודות ואיומים

זה תמיד נגמר בהחלטה שזו  בשבילי הפעם האחרונה.



וכן שחייה בבריכת השחייה ברח. חנה סנש

נכנסצ=תי בקחלות ולא רציתי לצאת מהמים 

ושוב : צרות. יצאתי כשאני כחולה מקור ועור ידי ורגלי צבות..



לפני שבני הסנדוויץ התגייס הסעו כל יום לבת גלים.טיילנו בטיילת והוא הפחיד אותי

 בכוונה כשקפץ למים לאור הירח ורק העכברים על המזח שמעו את צעקותיי



אתמול נכדי הגדול  אבישי , סיים את בית הספר איסא (עם פנימיה בירושליים

 הרחוקה,

ורציתי להזמין אותו להצגה ואם לא ...אז לעשות הצגה.

עד גיוסו נותרו רק 3 חודשים.





 

בילדותי  השתתפנו בקייטנה העירונית בבית הספר שהייתה בתשלום סימלי. מה שזכור לי עד היום היא הפסקת האוכל המפורסמת בה קיבלנו לחמנייה ושוקו בשקית.



הפעילות בקייטנה הייתה בעיקר של תחרויות ספורט, השפרצות מים (לא היו מזגנים.....) וחדרי קריאה בהם היו שמיכות על הרצפה והמון ספרים. אהבתי להשתרע ולקרוא המון.



אנו ירושלמים והורי נהגו לשכור דירה לשבועיים בחופש בבת ים כדי ש"הילדים יחשפו לשמש ויקבלו ויטמין די ".  זכור לי ששרצנו בים כל היום, נהנינו אך היינו חוזרים בערב עם כוויות מהשיזוף המוגזם.

כדי להקל ולקרר נמרחנו בלבן.  זה כמובן דבר שלא יעשה היום.... עם כל קרמי ההגנה, האזהרות  מהשמש ואפילו בגדי ים חוסמי קרינה...

למרות שפע הקייטנות המיוחדות כיום: אמנויות, ספורט, בישול, מחשבים, קולנוע וכד' אני זוכרת בגעגועים את הימים הצנועים והכיפיים של אז.



 

הגעתי לארץ בשנת 1963 ,בן יחיד להורי ,מרומניה.הייתי בן 12 .הגענו לחיפה באוניה מאיטליה באמצע הלילה.



עלינו על אוטובוס שלקח אותנו לקרית נצרת(נצרת עילית דהיום).לשאלתנו היכן נמצאת קרית נצרת,אמרו לנו: "10 דקות מחיפה". 10 הדקות התארכו לשעה.קרית נצרת הייתה בחיתוליה .היא נוסדה בשלהי  1957.בקרית נצרת  לא היו שום מקומות בילוי פרט לאיזה בית קולנוע מאולתר אשר את הכתוביות היו מגלגלים ביד.כדי בכל זאת לצאת לבלות היינו נוסעים לנצרת תחתית ,שם היו שני בתי קולנוע סבירים .בנוסף היה שם שוק גדול ורחוב ראשי עם חנויות.



מקום בילוי נוסף אליו היינו באים היה הבריכה בקרית טבעון  ,לשם היינו מגיעים בהסעות .בילוי נוסף בחופש הגדול היה במסיבות בבתי חברים לצלילי מוזיקת שנות ה-60 הזכורה לנו לטוב עד עצם היום הזה(היינו שני מחנות -אלביס ו- קליף).בינתיים העיירה המשיכה להתפתח והתווספו מקומות בילוי כמו דיסקוטקים ומועדונים שונים.לאחר מספר שנים נפתח בית קולנוע מפואר אשר הפך למקום הבילוי מספר 1 בעיירה.בשנת 1975 קרית נצרת הפכה לעיר ובול הונפק לכבודה.לסיום אומר שסך הכל הייתה לי ילדות מאושרת למרות הקשיים איתם התמודדו הורי.

נולדתי  בבנימינה.   המצב  הכלכלי  לא  היה  בכי  טוב.   מבלי  שאמרו  לי,  הלכתי  לעבוד  בעבודות  חקלאיות.   קטיף,  בציר,   משלוח  עופות  לבשר,  אסוף  בצים,  ועבודות  חקלאיות  נוספות.

בשבתות  רכבתי  על  אופני  לים  קסריה.

מידי  פעם  הינו  מתפלחים  לקולנוע  "עדן",  ואהוד  מנור  היה  "מגלגל"  את  התרגום  העיברי  במהלך  הסרט.

אם  היתה  מקשה,  היינו  "מפלחים"  אבטיחים  ומילונים  בלילה.  בשבת  אחת,  חזר  למקשה  פרופסור  מאוד  ידוע.  כשהשומר  שאל  אותו  למעשיו,  לא  התבלבל  וענה:  אתמול  בערב  גנבנו  ענבים,  איבדתי  את  העט,  ובאתי  לחפשה.  נו  נו,  איזה  סמתוחה  היתה  לאחר  מכן.

אין  ספק,  הינו  מלאי  תעסוקה,  והינו  מאושרים

"החופש הגדול בשבילי, הוא הדר הכרמל, שכונת ילדותי. אני זוכרת את עצמי בגיל 10, בחופש הגדול משכימה מוקדם בבוקר ונוסעת עם אחי באוטובוס לשוק תלפיות, שם היינו קונים שני ארגזי סברס, חוזרים הביתה שוטפים , מקרצפים ומורידים את הקוצים. מכניסים למקרר עד שעות אחר הצהריים ואז יוצאים לרחוב למכור את הסברס לעוברים ושבים, הכסף שהרווחנו שימש אותנו לקנות ארטיקים וממתקים אחרים. החופש שהיה, לא יהיה שוב לעולם. התקופה השתנתה, ואנחנו התבגרנו. החופש של הילדים שלי, לעומת זאת, מתנהל  בחלקו הגדול במדינה רחוקה וזרה: מדינת הפייסבוק האינסטוש וכו'. שם הם יבלו מבוקר עד ליל, עד לפתיחת שנת הלימודים".

 

החופש הגדול לא הפחיד אותי לא כילדה ולא כאמא. תמיד אהבתי לשבת עם החברים ובני המשפחה על הרצפה ולשחק איתם במשחקי קופסה: לוטו, דמקה, משחקי זכרון, טאקי, דומינו, מונופול, קלפי רביעיות. הינו משחקים בלגו, בסיימון אמר, בפאזלים וב"ארץ עיר". נהנתי גם ממשחקים פיזיים כמו מחבואים, מלחמת כריות, ריצות מטורפות בפרוזדור של הבית וטיפוס על המפתנים של הדלתות.

כמעט כמו ברב המשפחות, החופש הגדול התחיל אצלנו כילדים בקייטנות.  לא ממש נהנתי מהן, אבל  מי שאל אותנו? זה היה הכרח המציאות.

היום אנחנו מתייעצים עם הילדים לאיזו קייטנה הם רוצים ללכת ( אם בכלל ) וכשהם חוזרים מהקייטנה הם מתיישבים מול הטלוויזיה והמחשב ולא זזים יותר. איפה איפה הימים שלא יחזרו.

 

זכרונותיי מהחופש הגדול

שהייתי ילד בחופש הגדול לא היו קייטנות, ואם היו הם היו יקרות שלא היה באפשרותי להגיע אליהם.

ולמרות הכל ביליתי נהדר במשחקי טרזן, וקומזיצים, עם חבורה על עצי שקמה, ואקליפטוס בחולות

המבודדות שהיו אז בחולון.

כמוכן התפלחנו לסרטים שהיו כל מוצאי שבת  בקולנוע פתוח ,במקווה ישראל.

ולבסוף הייינו מבלים שעות על גבי ימים בבריכת חולון במשחק "הכדרים באים".

מי שלא מכיר את המשחק הזה אני מוכן להסביר לו.

היו ימי חופשת הקיץ לבנים, מלאי השראה ותמיד תמיד לא רצינו לחזור לבית הספר.

היום אני רואה את נכדיי מתענים בקייטנות, מוציאים את העיניים בטלויזיה, ובמשחקי מחשב,

ובקושי מרימים את העיניים מהמסכים בכדי לאמר שלום ומה נשמע, ובכלל להתיחס להורים.

הילדים כמעט לא יוצאים החוצה מהבית, וחבל שכך.