הדיפלומט

הדיפלומט
לאחר סיום הביקור בקפלה הסיסטינית, נעתי יחד עם עוד מספר מבקרים לקראת היציאה בנתיב המילוט של הקרדינלים ככל הנראה. היה זה נתיב יציאה חדש לאחר השיפוצים שנערכו במוזאון הוותיקן, נתיב שחלף במסדרונות צרים וחשוכים למחצה תוך ירידה בגרמי מעלות צרים ולאחר כרבע שעה של מסתורין יצאנו לאור יום לגרם מעלות רחב ידיים שהוביל ישירות לרחבת הכניסה לקתדראלת סאן פטרוס. העפתי מבט נוסף על הכיכר הענקית של קתדראלת סאן פטרוס עם שתי אכסדראות העמודים הדמויות יחדיו לפרסת סוס הגובלות את הכיכר בהרמוניה. ונכנסתי לקתדראלה עצמה.
מיעוט המבקרים הפתיע אותי אך אולי אלה הממדים העצומים של המבנה האדיר הזה, שגרמו לי להרגשה הזו. מיד הבחנתי בצד ימין ב- 'לה פייטה' של מיקל אנג'לו וצעדתי לקראתה. ניצבתי בודד לפני לוח הזכוכית שהפריד בין היצירה לבין הצופים, והתבוננתי בה נפעם.
לפתע חשתי דחיפה של גוף אנוש בכתפי, סובבתי את פניי לאחור וראיתי גבר בגיל העמידה עוטה חליפת בגדים צבעונית הדוקה וחריגה כל כך. ומגבעת רחבת שוליים לראשו.
הוא נראה כמי שירד בזה הרגע מהבמה של לה סקאלה דה מילאנו. הרהרתי במשובה. גבר נאה לכל הדעות עם זקן אדמוני מטופח. התבוננתי בו בסקרנות רבה. הוא ככל הנראה הבין את התעניינותי אך באופן שונה לחלוטין. הוא פנה אליי באיטלקית במבטא לא ברור, אם כי בדיאלטו רומנו (בניב של רומא):
'סליחה, אני מצטער, תשתה עמי כוסית לפצותך על אי הנעימות?'
כמעט ופלטתי בקול רם את תדהמתי. הוא לא יצא מאיזה ארון לאחרונה, ואם כן מה הוא מצא בי, אני לא בדיוק חגיגה לעיניים.
אך מיד התאוששתי, סקרנותי גברה על חששותיי, הבעתי את הסכמתי ולחצנו ידיים.
'שמי פיטר,' הוא הציג עצמו. 'אתה קתולי?'
'לא וגם לא פרוטסטנטי, 'השבתי מביט בו בעניין רב, תוהה מניין הדמות הזו מוכרת לי?
'אז אתה לבטח היבריאו.' הוא פסק והצטחק בחביבות. 'אתה מתגורר ברומא?'
'לא, במזרח התיכון...'
'איפה, תסביר את עצמך.'
הבן אדם לא חי את המציאות מסתבר, הרהרתי מופתע. 'אני חי בארץ שבה הוא קבור.' השבתי מורה בידי על הפסל של הצלוב בזרועותיה של אימו הקדושה.
'בג'רוזלם…?'
'לא רחוק משם.'
'יותר קרוב ממני,' הוא כמו סיים את המשפט הקצר שלי. ומיד שאל בטרם הספקתי להגיב לדבריו.
'יש לך מושג למה 'לה פייטה' מוצבת בארון זכוכית? זאת הסיבה ככל הנראה שגרמתי לך את האי הנעימות לפני רגע קל, עד כדי כך השתוממתי.'
הסברתי לו את האירוע אשר אירע בשנת 72 במאה הקודמת, כאשר הגיאולוג לאסלו טוט שאיבד את שפיות דעתו, התנפל על הפסל עם פטיש גיאולוגים וגרם ליצירת המופת נזק. היה גם אירוע דומה הרבה יותר מוקדם בשנת 1738, כאשר תמהוני אחר שבר למריה ארבע אצבעות, אבל לא רציתי להיכנס לזה, בן שיחי כלומר פיטר נראה מזועזע, הוא פקח זוג עיניים והשתתק ודומיה קלה נפלה בינינו.
'לא הייתי מאמין שאנשים מתורבתים יתייחסו כך ליצירות אמנות.' הוא ציין נרעש עדיין. 'אמור לי דבר-מה אני מבין שאתה מתפעל ממיקל אנג'לו.'
'בהחלט לפני כרבע שעה ביקרתי בקפלה הסיסטינית.'
'אף אני בקרתי בקפלה, ואין זו הפעם הראשונה אלא אחת הפעמים.' הוא ציין בהדגשה. אני אוהב את התקרה ואת פסלי הנביאים. 'יום הדין' היא קומפוזיציה מעולה אולם נפחן של הדמויות, הגפיים, הזרועות, בתי החזה... אם הן לא היו צבועות ניתן היה להתייחס אליהן כאל רישומי הכנה לפיסול.'
'נכון מאוד גם מיקל אנג’לו עצמו טען תמיד שאין הוא צייר. אתה מבקר אמנות במקרה?' הוספתי ושאלתיו.
'אני מבקר ברומא ביקור נוסטלגי. אני מעריץ את מיקל אנג'לו. היצירה הגדולה שלו בעיניי היא משה עם לוחות הברית, ולמה הציבו את היצירה המופלאה הזו בכנסייה הקטנה הזו של סאן פייטרו דה ווינקולי לא ברור לי, כשראיתי בפעם הראשונה את הפסל הנפלא הזה רציתי להתגייר כן... אמרת מבקר אמנות מה פירוש המושג הזה?' הוא נזכר פתאום.
'אדם שאוהב וכותב על אמנות לאחרים.' .
'מי שאוהב אמנות רוכש אותה, או לפחות מתבונן בה בהערצה,' הוא הוסיף בחיוך.
'אתה נשמע כמו דיפלומט,' ציינתי בצחקוק קליל, כל התנהגותו, ואדיבותו המופגנת, עוררו בי את ההיקש הזה.
ערכתי כמה וכמה מסעות דיפלומטיים לספרד, צרפת וגם לאיטליה.'
'אוה באמת והיכן אתה מתגורר?'
'באנטוורפן,' הוא השיב מיד בקצרה.
אוה הבנתי, פיטר פול רובנס.' הגבתי בהתלהבות מרים את קולי. עכשיו אני מבין, אתה לבוש כמו בדיוקן הכפול עם סוזאן רעייתך הראשונה. אני מאוד מתפעל מהדיוקן הכפול הזה, זו לבטח היצירה הגדולה ביותר שלך!'
'ראשית קרא לי פיטר אני חרד לפרטיותי למרות שאין הרבה מבקרים היום. אבל כבר נעצו בי עיניים מטרידות. הדיוקן הכפול שהזכרת הוא המחווה לסוזן רעייתי שכל כך אהבתי ונפטרה בדמי ימיה. אבל הציור החשוב ביותר שלי הוא 'חטיפת הסביניות'. למרות שמתוארות בו ארבע דמויות בלבד.'
'זה תמיד כך, הציבור מתפעל מיצירות מסוימות בעוד האמן אינו סבור ברוב המקרים שהן החשובות ביותר שלו.'
הוספנו עוד כמה משפטים אודות יצירתו, סובבנו בקתדראלה מתבוננים בשאר יצירות האמנות, בפרסקו על הקירות ובציורי התקרה, לאחר כמחצית השעה יצאנו וחצינו ברגל את הכיכר הענקית. רציתי לקחת מונית אך הוא העדיף כרכרה. נסענו בה עד שמצאנו את בית הקפה שמצא חן בעיניו, סטמבריני שמו אם אינני טועה. הייתי כל כך נרגש ולא ייחסתי חשיבות להיכן נשב. האולם היה גדול למדי, שתי מלצריות נאות וצעירות שרתו קהל די רב. כך שהעברנו את הזמן בחידוש הדו-השיח, הנסיעה שלנו לשם לעומת זאת חלפה בדממה.
אחת המלצריות הגיעה לבסוף גם לשולחננו. גילה הצעיר, יפי פניה הזכירו לי נושא שהיססתי האם כלל להעלותו.
לאחר שפיטר הזמין והיא יצאה לדרכה העזתי ושאלתי אותו.
'תאמר לי בבקשה פיטר אתה נשוי כעת בשנית לא כן?'
הוא הביט בי וארשת פניו השתנתה, כמו ציפה מראש לשאלה הזו. 'כן, חלף זמן רב והבדידות הקשתה עליי.' הוא ציין ומיד הוסיף. איני צעיר אני חי על פני האדמה של הבורא מעל חמישה עשורים ואכן הלן הייתה בת שש-עשרה כשנשאתי אותה לאישה. מר פורמאנס אביה ידידי הוותיק, הציע את השידוך וזה היה רצונה של הלן.' הוא פירט את דבריו בהקלה מתבונן בפניי, כיצד אני מתרשם ומה דבריו אומרים לי.
עוד דבר רציתי לשאול פיטר שמאוד מסקרן אותי, אתה מצייר עירום נשי ואתה קתולי...'
'אין יפה יותר מגוף האישה ועירום באמנות הוא אמנות גרידא.'
'ונציגי הכנסייה משלימים עם דעתך?'
'גם נציגי הכנסייה הם בשר ודם...' הוא ציין בחיוך סותר לחלוטין את עצמו.
עוד אנו מחליפים חיוכים מלאי הבנה הופיעה המלצרית עם גביעי היין.
'תסלח לי אני הולך לשטוף ידיים, הוא אמר קם ממקומו והלך.
כמו אחד משלנו, לשטוף ידיים, הוא בטח התאפק כבר זמן רב. חלף במוחי ההרהור.
לא נגעתי במשקה המתנתי לפיטר שיחזור. אני מניח שחלף זמן ניכר. כי המלצרית הגיחה פעם נוספת לשולחננו.
היא השתעלה קלות וחייכה במבוכה. 'הפטרון רוצה לדעת מדוע אינך שותה?' היא שאלה והפנתה את תשומת לבי לפטרון מאחורי דוכן המשקאות.
זה היה רעם ביום בהיר, זועזעתי הדמיון שלי מתעתע בי שוב... אולם מיד התאוששתי ונחלצתי מהמבוכה הרבה שתקפה אותי.
'אודה לו מאוד אם יבוא וירים אתי כוסית, זה יום ההולדת שלי.'
'בון קומפליאנו, ' היא מיהרה לברך אותי, גחנה לפנים ונשקה את לחיי. לאיזה מחוזות ההיחלצות הזו מביאה אותי, לא יאמן הרהרתי מופתע ועקבתי אחריה בעוד היא עושה את דרכה לפטרון. היא החליפה עמו כמה מלים והוא ניגש מיד לשולחני.
קמתי ממקומי ולחצנו ידיים בחמימות,
מי קיאמו פייטרו, גודו אה קונושרלה (אני שמח להכירך), צ'ין צ'ין.
הרקנו את הגביעים והוא העיף בי מבט. 'סעדת כבר את ליבך?'
הצצתי בשעוני אחת וחצי, איך הזמן חלף, 'עדיין לא..' השבתי
'אודה לך אם תתארח לסעודת צהרים על שולחני, זה יום ההולדת שלך לאחר הכל.'
היה שווה לחלום... הרהרתי בשביעות רצון, נע עמו לעבר משרדו.
© חיים קדמן ספטמבר 2012 – כל הזכויות