זרים ברכבת.

חברים יקרים, סיפור שכתבתי לפני כמה שנים, שוב להנאת כולם. 
  
הרכבת.          
מחליקה על הפסים. שיקשוק הגלגלים במסילה יוצרים מנגינה חדגונית במקצב שתי פעימות - עלם - עלמה - עלם – עלמה - עלם... 
תוהה מאיפה זה בא לי הנדנוד הזה? 
"אה, משני הצעירים האלה, עלם ועלמה היושבים במושבים מקבילים, למושבי. 
מלמולם מרחף בחלל הקרון. "ודאי הם הכירו בזמן הנסיעה ועכשיו הם מדברים", אמרתי לעצמי. 
שניהם שקועים בשיחה ערה, ובין לבין עולים צחקוקים של הסכמה. 
עלם - עלמה - עלם - עלמה... שיקשוק הגלגלים מתקתק בראשי. 
מחוץ לחלון הנוף חולף בעייף. עצמתי עיניי נישא על כנפי הזכרונות אל זמן אחר.
במדי זית. יושבים זה לצד זו בקרון הרכבת. נענועי הקרון, יוצרים מגע עדין בינינו, אני מגניב מבט בנערה היושבת לצידי. שערה גולש על כתפיה. נערה יפה. "אילו רק דברנו", שחתי לעצמי... 
 "איך זה קרה לך", שומע פתאום את קולה מדבר אלי, מלווה בחיוך קל, עיניים אפורות רציניות. כוונתה לידי הימנית הנתונה מתחת לשרוול בגבס. "נפלתי לא טוב", חייכתי מופתע מהמשאלה שהתגשמה. "צבא, קורים דברים", אמרתי. "נחיתה לא מוצלחת"...שחתי לעצמי: 
"אחי הצעיר גם הוא שבר את ידו בנפילה, עכשיו גם ידו בגבס", אמרה, מחייכת, משתתפת... חיוכה מעודד 
"סיימת תיכון?", שואל אותה, ליצור רצף לשיחה... 
"מזמן. בחודש הבא מתגייסת"... 
"אהה בהצלחה", חייכתי חיוך מאיר. טילטולי הקרון יוצרים מגע נעים בינינו. שומע ברקע קולן של שתי הנשים היושבות מאחורינו, משוחחות בצרפתית, אומרת האשה המבוגרת לצעירה היושבת לצידה: "ראי איזה זוג יפה שניהם", והוסיפה - "mon dieu fait quelque chose", (אלוהים עשה משהו), חייכתי לשמע הדברים, הנערה גם חייכה. צחקה... 
"אתה מדבר צרפתית", קבעה, ממשיכה לצחוק... 
"כן, מדברן"... 
"זאת דודתי והבת שלה, הן הגיעו מצרפת, לא יודעות עברית", הצחוק עדיין בעיניה. 
הרכבת האטה, היא קמה, יישרה חצאיתה. שתי הנשים, מאחורינו קמו גם. 
"אנחנו יורדות פה" אמרה, נוגעת בזרועי המגובסת. "להתראות" אמרה. 
"להית"... 
הרכבת האיטה, עצרה בתחנה... "לא שלי" חשבתי, מביט דרך החלון אליהן, שלושתן עומדות על הרציף.
רואה אותה מנופפת אלי, אמרה משהו, אך לא קלטי, נופפתי אליה, חזרה...    

חורפים רבים חלפו מאז... עכשיו בסתו ימָי, נוסע בקרון רכבת דומה. הרכבת דוהרת. שקשוק הגלגלים - עלם -עלמה - עלם - עלמה - עלם... ממשיך לתקתק בראשי. הרכבת, לא עוצרת... אנחנו כן עוצרים לגעת בתחנות חיינו... הזיכרונות ממתינים ברציפים לעלות.
צביטת יראה מתגנבת, "היכן אהיה בעוד שנה?... חמש שנים?... עשר?"...   

השלט הדיגיטלי בקרון מורה - "לרדת בתחנה הקרובה"... קם, מגניב מבט בזוג הצעירים היושבים ומשוחחים. חייכתי, נזכר בדודה האומרת: "mon dieu fait quelque chose"...