שונא בוקר

רוב האנשים שאני מכיר שונאים את הבוקר כי הם צריכים לקום לעבודה במקום להמשיך לישון.

בימים קרים כאלה אני מבין אותם.

אבל כשאתה קם ביום חול,יודע שכולם הלכו לעבודה ואתה בבית....השקט הזה רק אתה עם עצמך ולא אחד לא באמת איכפת.

אתמול בערב הייתי בהרקדה עם חברים טובים ואהובים.

3-4 שעות של אושר נטול טיפת עצב.

אני מביט בפרצופים סביבי ורואה שם רק חיוכים.

כמה אושר וטוב יכול להיות מרוכז במקום אחד.

כשזה נגמר אני נוחת בפתאומיות לתוך שגרת חיי הלא ברורה , עם העתיד הלא ידוע...

הפער בין השקט הצועק הזה להמולה המחממת את הלב... 

הפער הזה כאילו מטיח בחוזקה את ראשי אל קרקע המציאות.

יום הולדת בקרוב? למי יש חשק לחגוג?

לא לי!

לחגוג את חוסר התכלית שלי בעולם?

אני מכיר אנשים רבים שאין להם שום בעיה עם המחשבה שהם מבקרים זמניים פה.

רוב הזמן לא היו...רוב הזמן לא יהיו... סתם פיסת זמן קצרצרה של 70-80 שנה...לפעמים יותר.

וזהו....אבן בבית הקברות,עוד דור או שניים של אנשים שנזכרים בך וגם זה נגמר.

סבתא של סבתא שלי למשל.

אני בטוח שהיתה אישה כזו אבל אני לא יודע עליה כלום.

היא בטח היתה אדם אמיתי עם רגשות ומחשבות ורצונות.

היום היא לא מעניינת אף אחד.

אני נשארתי כאן לחשוב על הסבתא שלי שנפטרה לפני קצת יותר מ25 שנה וממשיכה להיות חסרה לי בכל יום ויום.

כשאני כבר לא יהיה לא ישאר גם מי שיחשוב עליה.

בסוף לא אף אחד לא יחשוב עוד גם עלי.

אז בשביל מה היה כל זה?

עולם שקם יש מאין...

עולם שאולי תמיד היה...

אני אדם לא דתי....אפילו מתנגד לדתות כשאני רואה כמה רעות חולות מגיעות איתן.

אם הייתי מוצא ולו דת אחת בלי עסקנים,בלי כסף,בלי אגו,בלי כל מיני גורואים שמנסים למצוא טובות הנאה בדרכי עורמה אולי הייתי מאמץ לי דת.

דת שאיננה הטוב המוחלט...לפח האשפה ישר מבחינתי.

אבל אני כן אדם מאמין.

לא מסוגל לראות את העולם סביבי כמשהו שסתם נמצא פה במקרה.

אז אומרים לי שלקוונטים אין שום סיבה למצוא למקום שבו הם נמצאים....שם זו מקריות.

אבל למה יש קוונטים ולמה הם עצמם מקריים?

למה?

למה יש אנשים שמסוגלים להפסיק לשאול למה?

כשהיינו ילדים שאלנו למה כל הזמן.

אני עוד מעט בן 50 ואני לא מוכן להפסיק לשאול למה.

ובגלל שאני שואל למה אני מאמין.

במה אני מאמין? לא יודע.

אלוהים? שם אחר?

אולי פשוט נקרא לו "סיבת כל הדברים" ואז לא נצטרך דתות מציקות?

לפחות "סיבת כל הדברים" יודעת גם מה הסיבה שאני פה והיא חייבת להיות ניצחית מכוח הגדרתה.

האם לא יותר הגיוני שגם אנחנו נהיה נצחיים כחלק ממנה.

אולי לא בהכרח ניצחיים בתוך הקיום האנושי אבל ניצחיים בתוך אותה "סיבת כל" חוץ עולמית.

למה זה נשמע מוזר יותר מאשר איזה חומר דחוס שברגע אחד מוזר התפוצץ לו?

לפחות ככה נוכל להבין מה התחיל את המפץ.

זה מקסימום ההבנה שיש לי על המוות ועל תכלית חיי האדם.

זה כנראה לא מספיק.

אבל זה מאפשר לי לחיות עם המחשבות האלה קצת יותר ברוגע.

מחליש את הפחד מהאינסופי הענק הזה.

בעיני זה באמת מפחיד.

בכל פעם שאני מביט על השמיים,על בניינים,על ים גדול,הרי ענק.... תמיד אני מרגיש קטן כל כך.

ואז אני נבהל.

אבל אני לא חושב שאנחנו בני האדם קטנים כל כך.

אולי פיזית כן אבל תראו איזה עולם מתקדם הצלחנו לבנות.

יש לנו תכלית,אנחנו לא זניחים.

האנושות איננה זניחה ויש סיבה לקיומה. חייבת להיות!

הרבה מחשבות ברומו של עולם אבל היום יום אפור בהרבה.

שגרה יומיומית של פרנסה,קצת אינטרנט,אולי חיי חברה מעט אם בכלל נשאר לנו משהו מזה....

סידורים,בדיקות רפואיות,תחזוקת הבית...

החיים עצמם בפער מטריד מהשאלות הגדולות באמת.

ואנשים שהיום הם כן ומחר כבר לא.

בכל יום נוספים כאלה לרשימה.

לפני שבוע מונה מהסדרה "מי הבוס" נפטרה בגיל 89.

לפני יומיים הלך עודד תאומי.

היו...עכשיו הם לא.

בהרקדה שהייתי אתמול היה פלקט גדול עם שמות כוריאוגרפים שכבר אינם איתנו.

היו פה,רואים תמונות... חיו,נשמו,חשבו,הרגישו...

ופתאום לא!

איפה הם? נעלמו? ברגע אחד?

ואיפה אני הייתי לפני 50 שנה בדיוק?

לא הייתי?

מה זה אומר? הרי אין למשפט הזה שום משמעות.

שום דבר לא קיים מבחינתי לפני שנולדתי.

מספרים לי שיתה פה היסטוריה.

הרי גם ההורים שלי היו צריכים להיות ילדים לפני שנולדתי.

אבל איך? בלעדיי?

איפה אני הייתי?

אני מבין רק הוויה. לא מבין חוסר הוויה.

כשמשהו לא קיים הוא עדיין קיים...לפחות במחשבות שלי.

קופסת הנעליים איננה באמת ריקה.

פשוט הנעליים לא בתוכה אבל הם כן בדמיון שלי,בראש שלי.

אין לריק אמיתי שום משמעות.

ריק,אויר... אותו דבר לא?

אז אני פה הבוקר מול המחשב לבד לגמרי בבית.

מישהו חושב עלי עכשיו?

ברגע זה כנראה שלא.

בכל זאת צריכה להיות משמעות לקיום שלי.

לאנשים הקרובים לי אבל גם לעצמי.

הבנות שלי עדיין צריכות אותי וכנראה שגם שאר בני משפחתי במובן מסוים(לא יותר מדי)

זה לא אומר שלא יחזרו כולם מהר לשגרה אם זאב לא יהיה.

גם זה מטריד מאוד.

אבל יותר מהכל מטרידה המחשבה שכרגע אני לא מצליח ליצור משמעות עבור עצמי.

איזו תועלת יש למחשבות שלי מעבר למה שאני חושב עם עצמי?

אני לא אמור לכתוב עכשיו בלוגים.

אני אמור לשבת מול האינטרנט ולעבור על מודעות דרושים.

מיד אגיע לזה.

זה רק הראש שלי שלא מפסיק לחשוב לשניה ובמהירות מטורפת.

כל הנסיונות שלי לעשות מדיטציה,לנקות מחשבות נכשלו.

נסו פעם להגיע לאיילון בשעות שהתנועה ערה וכל המכוניות דוהרות במהירות 100 קמ"ש

נסו לעצור לרגע את התנועה.

לפעמים בכביש אני נכנס לנתיב כשמאחורי רכב במרחק די גדול אבל דוהר במהירות רבה.

אני שואל את עצמי "הוא מנסה להיכנס בי? מה נכנס בו?"

שניה אחר כך הוא כבר עקף אותי....ממשיך לדהור לו.

קצת מזכיר את המחשבות שלי.

לא משתלט עליהם. שום דבר לא רגוע שם.

דוהרות קדימה,מחשבה רודפת מחשבה.

מזהה האטה(הייתם מאמינים שכתבתי עד עכשיו ברציפות....בלי שום טיוטה,אוטוסטרדה?)

חתיכת חפירה חפרתי.

אולי עכשיו אוכל להתפנות למודעות.

אין לי שורת מחץ לסיום.

כי זה לא באמת סיום.

לא עושה הגהה,אין לי סבלנות.

זה בינתיים...