מה ההצדקה לחגי ישראל?

האם יש לבטל את  החגים במדינת ישראל? תגובה לכתבתו של רוגל אלפר
 
"ממארס עד אוקטובר, מפורים עד שמחת תורה, במשך שבעה חודשים, נתון הציבור הישראלי באקסטזה לאומנית מתמשכת, שמוזנת, מועצמת ומוכתבת על ידי רצף בלתי פוסק כמעט של חגים. החגים בישראל הם תמיד נשק לשיבוש השגרה החילונית וגם מכשיר להגברת הלאומנות. דמוקרטיה מקדשת את קדימותו של הפרט ואת הזהות הפרטית. החגים מקדשים את הלאום ואת הזהות הלאומית." (רוגל אלפר, 'אני מסרב להגיד חג שמח', 16.04.17)
אודה על האמת שטיעוניו של אלפר נשמעים לצד השמאלני של מוחי - משכנעים. אך הצד הלאומי שלי מתקומם נגד ההתקפה המוחצת על חגי ישראל.
ננסה להבין את שלושת טיעוניו המרכזיים של אלפר על פי הקטע הפותח את כתבתו.
א. ההנחה הראשונה של אלפר היא שחגי ישראל הם בעלי תוכן לאומני.
ב. החגים בישראל הם תמיד נשק לשיבוש השגרה החילונית וגם מכשיר להגברת הלאומנות.
ג.  דמוקרטיה מקדשת את קדימותו של הפרט ואת הזהות הפרטית. החגים מקדשים את הלאום ואת הזהות הלאומית.
השגותי על הנחותיו:
א. לדעתי תוכנם של רוב החגים הוא לאומי (לא כולם) אך לא לאומני. לאומנות לפי הגדרתי היא כאשר הלאומיות שלך אמורה לבוא לידי ביטוי ע"י פגיעה בזכויותיהם של עמים אחרים (האידיאולוגיה הנאצית מדגימה זאת היטב כאשר היא מדברת על הזכות לכיבוש שטחי עמים אחרים, הזכות לשלוט עליהם ולנצלם).
פורים, פסח – אין ספק שתוכנם לאומי-היסטורי אך לא לאומני. גם  יום השואה, יום הזכרון, ויום העצמאות הם מועדים לאומיים היסטוריים, אך לא לאומניים. אין בהם קריאה ליציאה למלחמות על הגויים, לכיבושים וכדומה. יש בהם זכרונות לאומיים, ויש בהם זכרון של היחידים שנספו ונפלו.
אך בלי זכרון לאומי אין עם. כל עם זקוק לזכרון היסטורי כדי להתגבש לעם, ובמיוחד העמים החדשים שהופיעו על במת ההיסטוריה בזמן החדש.
ב. מדוע רוגל מקדש את השיגרה? האם החגים השוברים את הרצף האפרורי של היום-יום, כל-כך רעים? האם במדינתנו שאין בה 2 ימי מנוחה בשבוע, תוספת ימי המנוחה כל-כך מזיקה?
ג. "דמוקרטיה מקדשת את קדימותו של הפרט ואת הזהות הפרטית. החגים מקדשים את הלאום ואת הזהות הלאומית" – אומר רוגל. לדעתי במדינה כשלנו, הנאבקת על קיומה אי אפשר לתת קדימות לפרט ע"פ הכלל. החגים בונים את השייכות של הפרט, לאומה וליהדות, ובמצב שרוב האומה מורכבת מחילוניים, זהו דבר טוב, כי אחרת האומה תתפרק. לנו, החילוניים זהו התוכן של היהדות שלנו – המועדים האלה. יחד עם זאת ביום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות, ניתן הרבה מקום לפרט, כאשר סיפורי הנספים והנופלים עומדים במרכזם של ימים אלו ולא סיפורי גבורה.
 
אוסיף ציטטה מחוקר מפורסם: "קיום טכסי זכרון חגיגיים לציון מאורעות היסטוריים הינו מנהג עתיק שעדיין נפוץ במזרח-התיכון. בעת החדשה טקסי זיכרון אלה הם אירועים ממלכתיים, ואילו בימי קדם צוינו בדרך-כלל כימי מועד או צום. במדינות החדשות והעצמאיות במזרח-התיכון ובמקומות אחרים נוספו ימי-שנה היסטוריים חדשים לזכר מהפכות ושחרורים..." (ברנרד לואיס "ההיסטוריה, זכרון, שיחזור, המצאה").
אכן, אין ספק, כי עמים המשתחררים משעבוד, חברות חדשות, ותנועות חדשות, נזקקות ל"זכרון היסטורי- קיבוצי", כדבק המלכד את חבריהן, ומאפשר להם קיום לאורך זמן.