איזהו גיבור
איזהו גיבור?
היום עברו 49 שנים מאז שיצאתי למלחמת ששת הימים. שנים רבות לאחר מלחמת ששת הימים עדיין העסיקו אותי שאלות שהיו קשורות לאותה מלחמה, האם התנהגתי בגבורה במלחמה הזו? ואם עברו עלי פחדים קשים במלחמה זה אומר ש"נכשלתי"? ומה זאת גבורה האם זאת התנהגות, או אולי תחושה פנימית של נכונות להקריב את עצמך?
אנחנו הקיבוצניקים מהמחזור שלי כמובן שרצינו להיות גיבורים. המיתוס המכונן שלנו היו מילותיו של טרומפלדור: "טוב למות בעד ארצנו". ובכל זאת כשיצאנו למלחמת ששת הימים היינו רק בני 21, ורצינו מאד לחיות. רק השתחררנו משרות הסדיר וכבר גוייסנו למלחמה.
הייתי משוחרר רק כשלושת רבעי שנה, ונקראתי באישון הלילה ע"י חבר מהקיבוץ השכן למלחמה. הגעתי ליחידת מילואים, סיירת שריון מסויימת של חטיבה 45, שלא הכרתי בה איש, פרט לשלושה חבר'ה מהיחידה הסדירה שלי. כולם נראו לי מבוגרים כאלה, בעלי ניסיון, בעלי משפחות, חלקם היו לוחמים כבר במבצע קדש, 11 שנה לפני כן. הרגשתי די בודד שם.
אחרי שלושה שבועות של המתנה פרצה המלחמה. עלינו לרכבים ונסענו מזרחה. איש לא הסביר לנו לאן. ירדנו לואדי ערה וטיפסנו בחלקו המזרחי. חצינו את ערערה לכיוון מזרח. הכפר היה שומם. הערבים הסתגרו בפחד בבתיהם. הגענו לגבול עם ירדן. כאן חיכה לנו מטר פצצות מרגמה, שנחת בדיוק על הדרך שבה נסענו. הטור של הסיירת שלנו שכלל 2 טנקים, כמה ג'יפים ושני זחלמים נעצר. המפקד שלנו קפא ולא היה מסוגל לתת פקודות. בצעקות רמות שכנענו אותו שיתן לנו לרדת מהזחל"ם ולהתפזר מסביב. לבסוף הוא הסכים. כעבור דקב נחתה לידי פצצה אבל לא נפצעתי.
עלינו שוב על הרכבים והמשכנו לנסוע. כל אותה עת המרגמות של הירדנים מטווחות על הדרך, ומנסות לפגוע בנו. לפגז המרגמה הטס באויר מין יללה כזאת שאתה יכול ללוות כביכול את מעופו. עד שהוא מתפוצץ, הנשמה יוצאת לך מרוב פחד. הרמתי את ראשי בין יללה אחת לשנייה, וראיתי שהאנשים בזחל"ם שוכבים זה על זה משותקים מפחד. חשבתי לעצמי – כך נראים גיבורים?
ירד הלילה, והגענו לכפר יעבד שבשומרון. במוצב שם התחפרה פלוגה של ליגיונרים ולא התכוונה לסגת, למרות שמולה עמד כוח עדיף בהרבה. הסיירת התמקמה בצד הדרך ונתנה לכוחות הלוחמים לפרוץ קדימה. הכדורים שרקו מעל הזחל"ם שלנו ואף פגעו בו. מפקדנו הפעם גילה אומץ, והתעקש לעמוד זקוף בזחל"ם. ניסינו לשכנע אותו לשבת והוא בשלו: "מפקד צריך לראות מה קורה מסביב". אני ראיתי שאותו אדם שגילה חוסר אונים לפני שעתיים, יכול להיות כעבור כמה שעות גיבור.
התחילו להגיע פצועים ראשונים, אנחנו ישבנו ליד תחנת איסוף הפצועים. הגיע מפקד טנק פצוע קל, ומפקדנו אמר לנו: "אף פעם לא ראיתי אדם כה מאושר כשהוא נפצע" כלומר שהוא "יצא מהמשחק". זה די הפתיע אותי שיש גם מפקדים כאלו. התחילו להגיע פצועים שעלו על שדה מוקשים, שאף אחד לא ידע שהוא פרוש למרגלות המוצב הירדני. זכורני איך הרופא מאיר על פניו של אחד הפצועים ואומר: "זהו, אין מה לעשות". זה היה המת הראשון שראיתי בחיי.
הפלוגה הירדנית הרגלית הצליחה לעצור לילה שלם גדוד משוריין ישראלי, למרגלות המוצב שלהם. זה לא התאים למושגים שלי על "האויב" שחשבתי שיברח במהירות. זאת הייתה גבורה לא קטנה מצידם של הירדנים. זחל"ם ישראלי התהפך על פאתי המוצב, וכל אנשיו נלכדו בתוכו. בבוקר ראינו שאנשי הזחל"ם חפרו בציפורניהם מתחת לדלת הזחל"ם והצליחו להחלץ משם. סיפרו לנו שהיו שם הרוגים ופצועים.
בבוקר התברר שטנקים שלנו נפלו מהטרסה בצד הדרך וננטשו ע"י הצוותים שלהם. ולמחרת חיפשו מתנדבים מהסיירת שיכנסו לטנקים ויוציאו משם את המפות, את המקלעים והמשקפות. התנדבתי, ועם עוד חמישה אנשים נכנסנו לטנקים. לא ידענו אם הירדנים נמצאים 20 מ' או 50 מ' מאתנו. למרות זאת ירדה עלי שלווה מדהימה, מין נכונות להקריב את הכל. חוויתי הרגשה של גבורה. לאחר מכן קיבלנו פקודה לסרוק את הכפר, תוך כדי נסיעה על הזחל"ם.עומדנו זקופים בזחל"ם הפתוח, חשופים ממותנינו ומעלה עם נשק דרוך. שוב צפיתי בעצמי כאילו מהצד וראיתי שאני שלו לגמרי, ושוב זה היה קשור במין החלטה שאני נותן את עצמי עד הסוף. זאת הייתה הפעם השנייה שחשתי הרגשת גבורה.למרבה האירוניה התברר שהלגיונרים ברחו לכיוון ממלכת ירדן, כבר בבוקר.
בלילה שלאחר מכן, נפלו עלי פחדים. הבנתי והפנמתי שבמלחמה יש הרוגים. למרות שאני קיבוצניק חילוני, נדרתי לאלוהים נדרים אם יוציא אותי בשלום מהמלחמה הזו. למשל נדרתי שאני לא נוגע בשלל, משרוך ועד נעל. הסברתי לאלוהים שאני לא מוכן למות בתול, כי זה ממש לא פייר.
למחרת חצינו שדה תבואה שבו הסתתרה כיתת חיילים ירדנים שרכבם נתקע. הם ירו על הג'יפ המוביל שלנו, והרגו שני סיירים וותיקים שלנו ופצעו קצין אחד שחזר כעבור כמה שעות למערכה. קיבלנו פקודה לרדת מהזחל"ם ולעשות "סריקה". נפל עלי פחד נורא, כי הלכנו בתוך שדה קמה גבוהה. כל שנייה חיכיתי להרגיש את כדור המוות. פתאום ראינו את שבעת הלגיונרים שוכבים מתים מתבוססים בדם על האדמה שלפנינו. זה היה מראה מזעזע. הסתבר שאנשי הג'יפ השני חיסלו את כל כיתת הלגיונרים עם המקלע שעל הג'יפ. הבחור שלידי הוריד שעונים מידי הלגיונרים המתים, וזה הגעיל אותי.
המשכנו להתקדם לעבר נהר הירדן, לפני כל הכוחות, כי זה היה תפקידנו כסיירת, לא היה לנו מושג איפה נמצאים הכוחות הירדנים. כל הזמן הסתכלנו על תוואי השרשרות של הטנקים הירדנים, ולא היה ברור לאיזה כיוון הם נסוגו. פתאום ראינו במרחק של 30 מטר מאתנו, כפרי זקן יושב בשדה. התסריט של נפילת הל"ה התחיל לרוץ במוחי. המיתוס אומר שהם שחררו רועה זקן וזה עלה בחייהם (כנראה מיתוס שאינו נכון). התחיל ויכוח בינינו מה לעשות עם הזקן. הרוב היה בעד לחסל אותו. בחור שהיה מבוגרי קרב המיתלה של "מבצע קדש" התחיל להתקדם אליו עם עוזי דרוך, ירה בו. הזקן נפל ואפילו לא ירדנו לראות מה קרה לו.
לפתע הופיע ג'יפ מהסיירת שלנו ועליו כמה מוותיקי הסיירת, קיבוצניקים מהשומר הצעיר, והם עצרו אותנו ואמרו לנו: "השתגעתם? הרי אפשר היה להעלות אותו על הזחל"ם! כולכם תועמדו למשפט!". פתאום הבנתי כמה פעלנו מתוך פחד, ולא מתוך שיקול דעת. כמובן שאחרי המלחמה לא היה שום בירור או משפט, אבל בחלומותי עמדתי שוב ושוב למשפט.
חזרתי הבייתה לקיבוץ לאחר חודש ליד הגבול החדש עם סוריה. כעשרה אנשים מהיחידה הקטנה שלנו נהרגו ועשרות נפצעו. המזכיר של קיבוצנו שהיה ביחידה שלי נהרג. מהר מאד הגיעו אלי שמועות שששה עשר חבר'ה מהיחידה הסדירה שלי, שאת רובם הדרכנו בסדיר, נהרגו בקרבות בסיני. רוב עם ישראל היה באופוריה לאחר המלחמה הזו, חלקי לא היה עמהם.
לדעתי שילמתי מחיר כבד על המלחמה הזו. אמנם לא נפצעתי, אבל חזרתי עם פוסט-טראומה. זמן מה אחרי המלחמה התחלתי להיות רגיש לרעשים, לא יכולתי לראות סרטי מלחמה. התחלתי להרגיש כאבים בכל חלקי גופי, נחלשתי מאד ולא יכולתי להמשיך בעבודתי בחקלאות. המצב הזה נמשך כ- 6 חודשים, ובייש אותי בפני חברי ובפני הקיבוץ. אני והם לא הבינו מה קורה לי. כך התרחקתי מרבים מחברי בקיבוץ וגם מחברי בפלוגת הסיור.