בוקר אחד.
(לארכיון)
אדע שזה יומי האחרון,
יום שונה מכל הימים.
ראייתי תהיה חדה להבחין
בפרטים הכי קטנים.
ביום ההוא אהיה אכול
ציפיות וסקרנות, לפגוש
בעולם הבא, את הוריי
ואחיי, או לגלות הבלוף
הגדול, לאמור, אין כזה
דבר, "עולם הבא".
שמכונת החיים שובקת
חיים, ותו לא.
ואף על פי כן, השאלה בעינה
עומדת, איך נברא העולם?"
איך גוזל בביצה, ותינוק ברחם
אימו, קורמים עור וגידים,
נולדים להמשיך השושלת?
שאלה אותה אשאיר לבאים
אחריי.
ביום ההו בטרם אעצום עיניי,
אסתכל במבט אוהב, משועשע,
בילד הקטן שהייתי.
אראה אותו נרגש לקראת
העליה לארץ ישראל.
הילד מצייר אוניה עם מפרשים,
לתת הציור לאימו היושבת
עצובה, בוכה.
ביום ההוא אחבק את הילד
הקטן, אתגעגע לעולמו
הילדותי התמים.
ועד ליום ההוא, אמשיך לפקוד
חבלי ארץ בעולם, שטרם ראיתי.
בינתיים לוקח זמן איכות, לכתוב
שירי ב'מוטקה'.