הלפיד נמסר

הגיע במייל. רחל.



כנראה זאת הסיבה שלא הבנתי את חיוכה של האימא. (אחר כך סבתא), בכל פעם שהייתה סיבה לדאגה.

וגם עיתוי מסירת הלפיד - ("הלפיד נמסר").  כביכול בשלב מסויים של החיים, הורים מפסיקים לדאוג? ולא כך הוא. 

סביר להניח גם בגיל תשעים (על עצמי) ויותר, אמשיך לדאוג מכל צרה שתבוא על ילדיי, נכדיי.

חשוב לקרוא גם תגובתך בהקשר למייל שאת מעלה לקריאה, רחל היקרה.

בריאות ונחת. (חיוך). 

נדב תודה על תגובתך 

תודה על קריאת הפוסט שהעליתי 

לדעתי מהסיפור משתמע כמו שהאמא דואגת לילדיה 

כך הילדים מתבגרים ונישאים יורשים את הדאגה לילדיהם שגדלו כולל האמא 

שנטעה בהם את הביטחון שתמיד היא תהיה שם בשבילם ותדאג 

לחזרתם הביתה בריאים ושלמים .לכן האמא חייכה בכל פעם שהבת דאגה לילדיה

לאמור גם תורה יגיע  לדאוג כשילדיה יתמהמהו להגיע הביתה.מבחינת האמא הלפיד נימסר 

ביגלל דאגת של שהבת לאם שלא הצליחה לתקשר איתה העולם סובב והאיכפתיות לילדנו וליקירנו 

עוברת מדור לדור ותישאר לנצח לכל הדורות 

שוב תודה נדב והמשך ערב ניפלא ושמח