אאידה-אמי השנייה והמלאך הגואל אותי.

עכשיו הגשם שוטף את ברטיסלבה עיר הולדתי,ובעיקר את השדרה היפה שבקצה? גרנו,שדרת הבי?זדו?סל?ב.מנוקדת פרחי היקינתון הציבעוניים והנרקיסים הצהובים,שהאנגלים יכנו ד?פו?ד?ילס.גם פסל העלמה מחימר אדום שנישענת על איילה מחימר,בודאי נירטב בגשם הזה.אני יושבת על גדות הדנובה,וכמו שלימדו אותי פעם,משליכה אבן לתוך הנהר ורואה את העיגולים,עיגולים ,שאדוות המים יוצרות וחוזרת איתם לילדותי..

אאידה היפה,האהובה,אמי, רוחצת אותי באמבטיה.אף פעם לא ניכנס לי סבון לעיניים או לאזניים כמו שקרה בתקופות מאוחרות יותר.כשהיא מנגבת אותי היא מדגדגת ומשמיעה קולות ושתינו מגרגרות וצוחקות.

אאידה מבוגרת מאבא בשנים רבות ומעריצה אותו,בזכות אומר ש הי א ילדה אותי בשנית.יום אחד היו דפיקות חזקות על הדלת ומגפיים גדולות ניכנסו וציוו על אבא מהר,מהר(בגרמנית)לבוא איתם.רצו לקחת גם אותי,בסלובקיה לא לקחו את הנוצריות שהיו נשואות ליהודים(סופר לי אחרי זמן רב)אני זוכרת את אאידה כורעת ברך ומתחננת"אל תקחו אותה.היא רק שלי,לא שלו"הם האמינו לה והשאירו אותי איתה.לא ידעתי שבזכות הרגע(שהיה אחד מהרגעים האלה)הזה נישארתי בחיים.

אאידה ניפטרה זמן קצר לאחר שלקחו את אבא ואותי העבירו למינזר.

כשאבא חזר מטרזינשטאט,חיפש אותי שם והסתבר לו שהרגו את כל הילדים שהוסתרו שם,אבל נודע לו שבדרך נס ניצלתי.הייתי כל כך חולה שלפני שזה קרה,העבירו אותי לבית חולים כי הייתי בסכנת חיים.

הוא מצא אותי וחזרנו לגור בדירתנו הישנה,אבל געגועי לאאידה היו ללא נשוא.אאידה לימדה אותי להתפלל לאבינו שבשמים שיחזיר את אבא,היתה מושיבה אותי על בירכיה ,תוך חיבוקים ונשיקות,ומראה לי תמונה של מלאך שמגן על ילד שלא ירוץ אחרי כדור שנפל לו למים.איזה כנפיים זוהרות היו למלאך בתמונה.הכנפיים של המלאך התחברו לי עם פניה של אאידה.

לאחר המלחמה,דודתי,אחות אמי הביולוגית,באה לראות את הבת היחידה שנותרה מכל ילדי המשפחה.אמרו לה שאני כבר מינקות אצל ד"ר פריש.אז היא הלכה לראות אותי. היא היתה אחרי מארש המוות.היא מצאה תמיכה ברופא,האלמן,אבי,שהיה מבוגר ממנה ב18 שנים והם נישאו.

דודתי זו,שהעריצה את אבי גם קינאה לו קינאה בכל מה שאהב בעבר ולכן קרעה את כל התמונות של אאידה מהאלבומים.וכך,לא נישאר זכר מאאידה.לא ילדים,לא משפחה,רק אצלי בלב היא תשאר כל עוד תהיה בי רוח חיים.

כיום אאידה היא מלאך.כל הדמויות המצוירות שהיו בספר התפילה ההוא,שאף הוא מייד אבד עם נישואי דודתי לאבי,אבל הדמויות נישארו לי. הן יוצאות מהדפים האבודים לעת מצוק,כמו באותה הפעם,בפאיד,במצרים,בזמן המלחמה,נסעתי להביא את בעלי,אבי ילדי שחלה שם,להביאו הביתה,בדרך לשם ,בלי שום סיבה הגיונית יצאתי מהמכונית שלי,כשהתרחקתי די,פצצה נפלה ליד המכונית וריסקה אותה.התבוננתי ממקומי,זה יכולתי להיות אני.איני יודעת מה דחף אותי לצאת ולהתרחק .המלאכים הלא ניראים לי האלה מופיעים מדי פעם ומסוככים עלי בכנפיהם.לעתים הם מגנים על הילדה שהייתי,שעודנה אי שם בי,כאילו יצאה מפרסים שילדים מדביקים במחברת.

הערה:כל הדברים האלה,כמו קרו לי בגילגול הקודם.כיום אני סבתא מאושרת ושמחה,וחשה בהגנה של אלה שכבר אינם,ששומרים עלי וזה מעניק לי ביטחון.כתבתי דברים אלה לקראת יום השואה הבינלאומי,לזכר אאידה שלא נותר ממנה דבר,מלבד זיכרונה המתוק ואני לה יד ושם. ובמטרה להעיד,שהדברים האלה היו באמת.זה לא סיפור ולא הגדה או אגדה.בדידי הווי עובדא.