האמנים בקולקטיב הקיבוצי

האמנים בעלי הכשרונות בני דור החלוצים, התלבטו האם ללכת בתלם?

במפעל החלוצי בראשית דרכו, הדרישה מהאמנים היתה חד משמעית להניח את כשרונם בצד ולהיות כמו כולם. זו נקראה האמנות המשרתת באותה תקופה היתה שגורה הסיסמא אסור שיהיו ביננו יוצאי דופן כולם, צריכים להיות שווים בעשייתם ובנתינתם, לפחות מוכשרים קל היה ליצור את מה שביקשו מהם.

כיצד אפשר להצניע או לחסום כשרון אמנותי?

יש להניח שבגלל המאבקים התמידיים של האמנים, למרוד, לשנות לומר את האמת, התחזקה נגדם הדעה המבטאת חשדנות כלפי האמנות והאמנים.

היחס כלפיהם היה אמביוולנטי, הסגידה לכוחם האמנותי, ומאידך החשש מפני האמת הפנימית הבוערת אשר אינה ניתנת לשליטה

עם חלוף השנים הבינו שדרישה זו היא בלתי אנושית, וכך לאט לאט הפכו האמנים מנטל על החברה ליתרון.

היחס לאמנים ולאמנות השתנה, ניתנה להם מידה רבה יותר של  עצמאות, אך המשיכו לתבוע מהם להעמיד את כשרונותיהם לצכי הקיבוץ.כך כוסו הקירות בחדרי האוכל בציורי ענק של האמנים.

היו גם אמנים בודדים אשר בחרו לעזוב, כמו המשורר אברהם שלונסקי והציירים יוחנן סימון ומרדכי ארדון.

עם הזמן החולף, החל להיפתח סדק דרכו יכלו האמנים לתת בטוי יותר אישי בעבודותיהם, זה התבטא בהיפתחות אל האמנות המודרנית על כל זרמיה.

האמנים בני הדור השני, אש זכו להכרה ארצית, לא נרתעו מלמרוד. השתחרו הם מהאמנות המשרתת שאיפיינה אתהאמנים הוותיקים, נהנו הם לזעזע את חברי הקיבוץ בתערוכות נועזות,אך גם הם הבינו שלהיות אמן מורד בקיבוץ זה לא מן הדברים הקלים. כל עוד הקיבוץ חי ונושם בקולקטיב  נשאר הוא חשדני ובקורתי כלפי האמנות

האם כיום כאשר ישנם קיבוצים שהם מופרטים, קל יותר לאמנים? עדיין רבים. מרגישים לא נח ועוזבים.

כדי להשתחרר מן המוסכמות ותפיסות העולם הנושנות, צריך לנוע לעבר המרחבים, להשתחרר מן השורשים אשר ניטעו בתחילת המאה הקודמת.