אשה ואם שכולה

כל שנה, על מקלה שעונה,

עולה לקברים רועדת ובליבה עננה.

בעלה האהוב נפל במלחמת השחרור, 

הותירה אלמנה  וברחמה תינוק צרור.

חלפו השנים והבן יפה התואר,

לצבא הלך וכולו גאוה וטוהר.

ושוב פוקדת הטרגדיה וקורעת בכאב,

נפל הוא בקרב מידי האוייב.

ומה שנשאר זה קברים מטופחים,

אליהם היא מגיעה ובידה פרחים.

החברים של הבן אותה עוטפים,

משתדלים למלא החסר ואליה מצטרפים.

יושבים איתה במשך כל השבוע, 

כל יום כך באופן קבוע.

אך לב אישה ואם קשה לנחם,

האובדן הוא כאיבר חסר ואין מרחם.