החיבוק החם והמרגש
אלון וילוז'ני
מג"ד 8726
חזרתי הביתה
שלום לכולם, כמו בכותרת – חזרתי הביתה. שלשום שוחררתי מבית החולים למנוחה בבית. הספקתי בדרך לעבור במפקדת האוגדה ובמפקדת החטיבה שלי – הקדמית, ולהגיד כמה מילים. את המילים הללו הייתי רוצה להשמיע, דרך המייל, גם לכם.
למה?
למה אני רוצה או למה זה חשוב?
כי חוויתי חוויה ייחודית בסיטואציה בלתי אפשרית ואני חש חובה אישית לשתף כמה שיותר אנשים בחוויה הזו. הגעתי לסורוקה ביום שבת ה-19/07. לקראת אחה"צ הועברתי למחלקה כירורגית א'. אני לא אפרט את החיבוק המטורף והדאגה הבלתי פוסקת שקיבלתי מצד הצוות והרופאים. אני לא מציין את התמיכה והדאגה המשפחתית וחוג החברים הקרוב שסעד וליווה אותי כל שנייה. אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר בהבנה שניחתה עליי ביום השני לאשפוז.
נתחיל?
יחד איתי שכבו עוד 3-5 חיילים במחלקה. אני הייתי בחדר לבד כאשר במהלך הלילה צירפו עוד חולה אזרח לחדר. אגב הוא הוצא מהחדר כי מה שקרה בהמשך לא איפשר לו לנוח...
למחרת יום הפציעה, יום א', החל, תחילה בצורה מתונה ואחר כך בצורה הולכת ומתגברת, זרם אנושי של מבקרים. תחילה לא הבנתי מה המשמעות, קיבלתי את האנשים ואמרתי "אין צורך, תודה, באמת אני מסודר." – אבל ללא הועיל. האנשים המשיכו לבוא. לאט, לאט נחתה עליי ההבנה של הסיטואציה אותה אני חווה, ואז אני זוכר שאמרתי לאבא שלי: "אבא, אני לא הפצוע שלך או של המשפחה יותר, אני הפצוע של המדינה וכך גם יתר הפצועים."
התובנה הזו הבשילה כשראיתי שכל מי שמגיע, והגיעו אלפים, במהלך הימים הללו, מגיע כדי לגעת, לגעת במלחמה, לגעת בלוחמים, להיות שותפים לקרב. והדרך הכי זמינה לאזרח הממוצע לגעת במלחמה הזו היא דרך הפצועים.
ביקרו אותי ילדים קטנים, אנשים מבוגרים, בוגרי מלחמות, נכים ופצועי צה"ל מהעבר. ביקרו עולים מאתיופיה, בני תנועות הנוער, עולים מרוסיה, חרדים, דתיים כיפה סרוגה. ביקרו מנועות מגע, וחבקנים כרוניים. כל יום מעשר בבוקר עד עשר בלילה זרמו המוני אנשים לחדר וממנו, וכל אחד רצה רק לגעת, ללחוץ יד, לחזק ולחבק, לשים משהו ממנו לחייל הפצוע. נחשפתי לברכות מאנשים שלא יודעים עברית, באנגלית, ברוסית, ראשי ישיבות, רבנים מטעם עצמם, ועוד ועוד.
אנשים הכינו כמויות של ארוחות צהריים וערב ופשוט חילקו במיטות, לנו, הפצועים. הביאו עשרות משחות שיניים, מברשות שיניים, מכונות גילוח, בגדים, שמפו, סבונים, ממתקים ועוד ועוד.
אנשים התרגשו ובכו, קיבלו חיבוק וחיזוק ויצאו. כל מבקר היה ממיספר שניות ועד דקות. מחיפה ויישובי הצפון ועד דימונה, ירוחם והערבה, אנשים נסעו שעות רק לגעת ולחזור.
חוויתי את הישראלי היפה, המחבק, האוהב עד מחנק לפעמים. העם שלי התייצב למשמרת בדום ולא הירפה. וכך זה נמשך גם היום וגם כלפי משפחות הנופלים והפצועים. חיבוק מדהים ובלתי נגמר.
סיפרו אותי אתמול ב-2300 בלילה ועיסו אותי היום ללא תמורה ובחיוך ענק, רק שאעמוד על הרגליים מהר.
חום ישראלי מטורף. וזו החווייה, החווייה של עם שקם ומחבק, ועוטף, ואוהב, ומחזק, ומוקיר תודה, ומעריך.
העם שלי!
לא, אני לא באופוריה, אני יודע שבשש אחרי המלחמה נחזור למלחמות הקטנוניות שלנו, לריבים ולדקירות. אבל היום, היום יש בי גאווה, גאווה שחבריי שנפלו לא נפלו לשווא. ושיש תקווה למקום טוב לילדינו לחיות בו בעתיד. כי הרוב היפה קם ואומר את דברו.
אני פונה לכל אחד מכם ומבקש שיחשוב בינו לבינו למה רק במקרי הקיצון הללו אנחנו מוצאים את הטוב שבנו, את היפה, המאחד, את המכיל, המפרגן והדואג לאחר שאנחנו לא מכירים.
למה רק בימים טרופים אנחנו מסכימים לא להסכים ולקבל את השונה כפי שהוא. למה גילויי 'היחד' נגמרים ברגע שמצב הקיצון נגמר.
אולי אם נסתכל לתוכנו נמצא את המנגנון שמפעיל את דפוס ההתנהגות הזה ונשתמש בו קצת יותר ביום יום.
אני מנצל את ההזדמנות ואומר לכולכם תודה, תודה עצומה בשמי, בשם משפחתי וילדיי, הוריי וחבריי, על טלפונים, מיילים הודעות ותפילות בלתי פוסקות שקיבלתי ועודני מקבל בימים אלו. אין לכם מושג כמה כוח זה נותן. אני מחלים יפה ומקווה לחזור לעשייה בקרוב מאוד.
אוהב אתכם, ומעריך מאוד את העשייה שלכם שעליה אני נמצא במעקב מתמיד. שבת שקטה ובטוחה, שלווה ומשפחתית,
אלון
נ.ב-
מצרף מילים וקישור לשיר שמאוד דיבר אליי ביומיים האחרונים.
הנה באתי הביתה
דנה ברגר ואיתי פרל
מילים: דנה ברגר ואיתי פרל
לחן: איתי פרל
אל המכולת הקטנה, אל הדירה הישנה
אל המפתח הגנוב, אל איש אחד שלא ישוב
אל הסודות המתוקים, אל הסיבות למעשים
אל הדמעות שעוד יורדות, אל המבוכה והחידות
אל הברושים אל הכבישים, אל צבע שמן על
בדים אל שיטוטים בלי מטרה, אל זוג
עיניים במראה
אל הזדמנות שלא ניתנה, אל החמלה והטינה
אל פתקאות באבנים, אל פתח צר אל אלוהים
הנה באתי הביתה...
אל הקרבה והקרבות, אל הדלתות הנטרקות
אל השמחה המאופקת
אל שאלות ללא תשובות, מה שיכול
היה לקרות אל הכביסה המלוכלכת
מן האמת העצומה שוב נפקחות עיניי
אל משהו בי שלא נשטף במים
אל מנגינה של צחוק ושל כאב, שאולי
לא שמתי לב היא מתנגנת בי עדיין
הנה באתי הביתה...
אל המסגרת הקרועה, אל הספק באהבה
אל רגע של שפיות חדה, אל השלום, אל השלווה
אל השלם שבשבור, אל הצריך והאמור
אל מה שלא יכול להיות, אל הברכה שבחיבור
אל גן העדן העצוב, אל בית הכלא האהוב
אל הטייס האוטומטי
אל ערימה של הבטחות שנשכחו עם השנים
אל האולי והכמעטים שהם כל מי שאני
הנה באתי הביתה...
מחור קטן של תריס שבור אפשר לראות
הרים גדולים שנשפכים אל הכינרת
את הרחוב המתפתל אל סף הדלת השואל
אל התחלה שלא נגמרת
אנחנו כולנו תקווה שהרוח הזאת ימשיך כי בלי אחדות אין לנו נצחון
אני התחברתי לסבתא של דניאל הילד שנהרג מהפשלות של ביבי בעוטף עזה.הסבתא בטלוויזיה-רואים ושומעים אותה צועקת על המוקיון שר הבטחון פנים אהרוני שבא לנחם המשפחה.
כוחינו באחדותינו.
שנמשיך כל השנה את אהבת ישראל,
מבצע"צוק איתן"
יום הזיכרון לשואה ולגבורה,
יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל,
יום העצמאות,
כשמנהיגי העם בישראל, לא יהיו בפוקוס המרכזי,
ימי השגרה יחזרו למסלולם.
אלה שלא נפגעו, ושלא חסר להם דבר,
אלה שלא כואב להם,
ימשיכו בשגרת חייהם הרגילה.
אלה שאבדו את היקר להם מכל,
אלה שאין ידם משגת לחיות בכבוד,
ימשיכו להתמודד כל אחד בדרכו עם כאבו,
כשלאיש לא אכפת.
העיקר: שבמבצע "צוק איתן"
בימי הזיכרון, וביום העצמאות,
מנהיגי העם בישראל באו לנקות את מצפונם,
מי במלל ומי בהבטחות סרק ושווא.
ולתפארת מדינת ישראל.
דנה ברגר היא לא סתם זמרת בלונדית. מכיר אותה בתור ילדה נחמדה שלמדה עם בתי. יש לה שירים יפים
אפשר להבין את כאב הסבתא אבל אי אפשר להבין את הקשר למכתב
החיכן האופטימיות? קרא מה קורה באירופה השוקעת אולי זה יעודד אותך
דואג ואיכפתי, עם נתינה בלי חשבון..הלוואי