נכון או שלא...ואולי? - סיפור מטורף עם נשמה

נכון או שלא...ואולי? 

  -   סיפור מטורף עם נשמה   -   

מאת רמיאב

 זהו, ידעתי וחששתי כי הניתוח יכול גם להיגמר ממש לא טוב. ואז... הרדימו אותי. 

הרגשתי שאני מתרחק ומתקרב. התרוממתי, בלי גופי, וריחפתי אל מעל המנתחים שעמלו סביב גולגלתי הפתוחה. הם נראו עסוקים ומתוחים למרות המסכות הלבנות שעל פניהם. הרופא המרדים היה עצבני וזרק אמירות קצרות שלא הבנתי. חזרתי פנימה והתחברתי חזרה למקומי. הרגשתי איך נדחס חמצן לקנה הנשימה שלי.

 הייתי בגופי וגם ריחפתי לידו, בעת ובעונה אחת. עיניה של העוזרת למנתח הראשי התרוצצו בין המוניטורים שבצד לבין הפתח החצוב בראשי, כשהיא מגישה כלים ואוחזת במלקחיים כשצריך לפנות דרך בניבכי אונות המוח, כדי להסיר את הציסטה הגדולה שצמחה לה שם בחלל הקדמי, אחרי ששאבו את תוכנה.

*    *    *

כשעה לפני שהורדמתי ניגשה אלי למיטתי ד"ר ר' החביבה, בדקה אותי בכל מיני בדיקות. בין השאר היא בקשה שארים שתי ידי לפנים ואחזיק אותן יציבות וכך עשיתי.

"את בין המנתחים?" שאלתי.

"כן," ענתה.

"אז בבקשה גם את,  תרימי את שתי הידיים קדימה כמוני ותחזיקי ביציבות. אני רוצה לראות שהידיים שלך לא ירעדו..."  התחצפתי קצת וחייכתי.

ד"ר ר' השיבה בחיוך והרימה קדימה את שתי ידיה היציבות.

 "אתה מרוצה?"

"כן, עכשיו אני יודע שאני בידיים טובות..." צחקתי ולחצנו ידיים.

*    *    *

הניתוח נמשך בלא שיכולתי להעריך את הזמן. פתאום התחילה מהומה קטנה. כנראה שאיבדתי את הדופק. לא היטבתי לשמוע מה אמרו. המוניטור ציפצף בצליל גבוה ממושך. התערפלתי קצת, נחלצתי מהגוף וריחפתי שוב. הפעם נראה שהיה כשלון ללא דרך חזרה.

 הצוות המנתח עזב ורופא צעיר נשאר לתפור את פציעת הניתוח ולנקות את סביבתו. הוא סיים וכיסה את הראש בסדין.

 נשארתי ליד גופי, מנסה להיכנס ולצאת ממנו. לא ידעתי איפה לשים את עצמי.

 הרגשתי שאני ממש עף במהירות לגבהים, כאילו לחלל, ומישהו שאל בקול סמכותי אם ארצה להישאר בסביבתי המוכרת לעוד שבעה ימים, להיות עם אהובי ולקחת איתי זיכרונות ממקומות שחשובים לי ומאנשים שליוו אותי בחיי. הסכמתי מיידית. נזרקתי חזרה עד חדר הניתוח כשאני חושב איך אנצל את הימים שנותרו לי.

 הגיעו שני סניטרים והעבירו את גופי לאלונקה פשוטה על גלגלים. יצאנו בכוון לחדר המתים, בדרך עברנו על פני המשפחה במסדרון, הם כבר ידעו ונראו המומים ועצובים מאוד...

 במקרר היה קור מקפיא שלא הפריע לי. למזלי יכולתי להיכנס ולצאת דרך הקיר. הייתי רואה ואינו נראה.  ריחפתי לכל מיני מקומות שהיו קשורים לחיי. מפה לשם במהירויות הבזק. הייתי גם בהתכנסות הקרובים לי ביותר בביתי עם אשתי, שעה שנקבעו סדרי ההלוויה,

 חזרתי ללון עם גופי במקרר בבית החולים כי רציתי לדעת מה קורה איתו. למחרת בצהריים באו אנשים בעלי זקנים, לבושי מעילים שחורים, ולקחו את גופי במכונית שחורה וסגורה שנסעה אל חדר הטהרה הצמוד לבית העלמין. אני השתרעתי על ספסל צדדי, מתקשה להיפרד מגופי שנראה לי עתה נוקשה וחסר הבעה.

 הכניסו אותנו לחדר גדול שבמרכזו מעין כיור של פח נירוסטה בגודל ובגובה של שולחן ארוך. בצד המשטח היה ברז עם צינור הדומה לצינור השקיה שברז-לחצן בקצהו. בקצה הכיור הענק והשטוח היה חור ניקוז. על מדף בצד הייתה מונחת חליפת התכריכים הלבנה.

 שני "משרתים בקודש", מצוות בית העלמין, ניגשו לגופי ומלמלו תפילה כל שהיא. הם הסירו את בגד בית החולים והטילו את הגוף העירום שלי על שולחן-כיור  הטהרה, העשוי מתכת קרה. הרגשתי שאני חייב להיות עם גופי ונכנסתי לתוכו. היתמזגתי איתו להיות כגוף אחד, לעמוד בפרץ...

 אחד מאנשי הטהרה לקח את הצינור ביד. זרם מים קרים שטף לפתע את כל הגוף בעצמה מקפיאה. נחרדתי. זעקתי. צרחתי באימה.

 התעוררתי ומצאתי עצמי שוכב במיטה לבנה, מוקפת וילון, כשלידי עומדות אשתי ובתי בוכות וצוחקות...

 הבטתי סביב, הכול מטושטש ומוזר, הייתי מחובר לצינורות. מיששתי ומצאתי את ראשי חבוש. מלמלתי משהו בסקרנות מבוהלת. אשתי הסבירה לי שישנתי יומיים מאז הניתוח. חזרתי ונרדמתי.

כל הזכויות שמורות ©