מעשה בשיר

הכרנו בסמינר למורים ולמדריכים "בית רוטנברג" שעל הכרמל בחורף 62. לא זוכר, אם הייתה אז בלכסיקון של בני ה - 20, ההגדרה: "אהבה ממבט ראשון" אבל מהדקה שראיתיה,חשתי שיש בה משהו שלא נתן לי מנוח. כמעט כמובנת מאליה,נוצרה ביננו חברות לכל דבר ועניין ובתום תקופת הלימודים,נשלחנו לתפקידים בצפון:היא להוראה בקריית שמונה ואנוכי כמדריך,הופניתי למטולה. הכול היה דבש.אבל - התחושה שהזכרתי קודם,לא פסקה:היא רק התעצמה. בסטאטוס שלי כבחור,עדיין הייתי מה זה בתול - חבל על הזמן. אך משהכרתיה,יותר כבר לא.ואם טרם ניחשתם:היא עשתה לי "בית ספר". חזרנו העירה בתום תקופת ההתחייבות כלפי המוסדות שהעסיקונו והתפזרנו איש למחויבויותיו.יחד עם זאת,שמרנו על קשר ונפגשנו בסופי שבוע. לגמרי במקרה,ערב אחד הבינותי, שאני לא לבד בחייה האישיים.זה קרה כאשר המתנתי לה בבית הוריה. ואז היא מגיעה,די מופתעת כשזיהתה אותי.ומה אני רואה לזוועתי ? כל צווארה - אשכלות פרי,עמוס במציצות ומבטה כאומר,שיתכן והיא נתפסת בקלקלתה - אך גם מותיר ספק רב לגבי הסבירות שזו הייתה פעם ראשונה. בדיעבד האמנתי, שאהבה הייתה שם,אם לשפוט על פי איך שהמוח שלי תפקד. ועוד האמנתי,שאהבה ויגון משולים לשני מגנטים הפוכים:דוחים האחד את השני ועבורי זה היה עוד סוג של טלטלה.שילמתי מחיר רגשי עבור קשר שהיה יקר כשלצד זאת, לי כבר לא היה מה לעשות שם והחלטתי לצאת.מבלי שארצה לדעת מה.למה.איך.מתי ואפוא.פשוט לצאת. עברו שנים.ערב אחד,מוצא אנוכי את עצמי מחפש משהו בין הניירות שלי וכהרגלי בקודש,מוצא משהו אחר שחיפשתי שנתיים.מסתבר, שסמוך לפרידה ובתוך הכאב וההלם,עשיתי אתנחתא ארעית לכתיבה.ואיך שהדמעות מטפטפות על פיסת דף מאולתר,ממיסות את הדיו ומבעד לדוק הלחלוחית שבעיני - שירבטתי אותיות. לימים,הפכה ערימת המילים המבולבלות לעוד אבן דרך על ציר חיי.עם כל התום של אותם הימים,עם כל מה שידעתי על החיים ומה שעוד לא - ועם כל הטוב והרע שבהם. המשך - בדף הבא