המאהבת הפריזאית מתוך ספר חדש"מועדון האספנים בן יהודה 34 ירושלים&q

ל"א נראה לך חשוד שהוא נוסע כל כך הרבה לפריז?", שאלה ערבה לפני חודשיים כשהזכרתי שיוחאי שוב בחו"ל. "במקומך הייתי מבררת מה קורה שם", סיימה ונעצה בי מבט רב משמעות.

"הוא נוסע לקנות סחורה", עניתי, וחשבתי שהעניין סגור.

"קונה סחורה, ואולי מקנח במאהבת. אל תהיי שאננה", צחקקה ערבה וניסתה לקבל תמיכה מדוד, שלא שיתף פעולה.

השבוע חוזרת אותה שיחה. ערבה מגיעה בסוף היום נסערת. היא עברה ליד החנות של יוחאי ואמרו לה שהוא שוב בפריז. היא מביטה בי בדאגה ומנסה לגרור אותי למצב דומה. אני מראה לה את הספר שהבאתי לה, אבל היא שמה אותו בצד ומחכה שאגיב.

"לא נראה לי", אני מסכמת את העניין קצרות ומקרבת אליה שוב את ספר הבישול. עכשיו ערבה כמעט כועסת. "למה לא נראה לך? הוא לא בן-אדם? הוא לא גבר?".

אני לא יכולה להסביר למה לא נראה לי, זה עניין של תחושה, אבל ההתעקשות של ערבה נשמעת לי חשודה. אולי היא יודעת משהו שנסתר מעיני? אבל היא טוענת שהיא מסתמכת רק על ניסיון חיים. "אני מכירה טוב מדי גברים נשואים", היא דוחקת בי, "אז תפסיקי את זה לפני שיהיה מאוחר".

ככל שתוכפות הנסיעות של יוחאי מצטרפים אספנים נוספים לחשוש לחיי הנישואים שלי. עם כל נסיעה נוספת הם מתחזקים בדעתם, והמאהבת הפריזאית הופכת לישות מוכרת, גם אם לא אהודה במיוחד.

ערבה לא מניחה לי, ואני לא מעזה להגיד לה שאני מוטרדת פחות ממנה. רוב האנשים, ובפרט אספנים, לא יכולים לקבל שאני לא מאמינה במאהבת, וגם אם כן אני מעדיפה שלא לדעת.

בכל זאת אני נתפסת לניחושים: אולי זו בעלת חנות עתיקות בשוק הפשפשים, או מנהלת המוזיאון היהודי המרשימה שפגשתי בארץ? אולי סתם מישהי שפגש בקפה, או במטוס, או במלון?

"אולי אסע אתך?", זרקתי לעברו כשהודיע לפני שבועיים שהוא שוב נוסע לפריז. יוחאי הפנה אלי מבט מופתע, ואני ניסיתי להיות ערה לכל שביב הבעה שלו. הוא חייך ונראה מרוצה מכך שסוף-סוף הבנתי שנסיעה כזאת תועיל לעסקים.

תאריך הטיסה מתקרב, ואצלי נערמים הספקות זה על גבי זה, חומה גבוהה ואטומה שמסתירה את הדרך לפריז. מצבנו הכספי בעייתי, ואני חוששת שהנסיעה מיותרת.

את ארוחת הבוקר אנחנו משתדלים לאכול בגינה, תחת שני עצי האקליפטוס המיטיבים שלנו. הבוקר אני מודיעה שהחלטתי לא לנסוע, וזה פוגם בשעת החסד שלנו. יוחאי מנתר מהכיסא: "למה? ענתי, תעזבי את הכסף. זה יהיה בית-ספר מצויין בשבילך. נבלה יחד, וגם תקני ותרוויחי. אכין לך קפה ואת בינתיים תחשבי על זה". הטון שלו כל כך כן ואוהב שהחלטתי, שלפני דקה הייתה מוצקה כבזלת, מתפוררת ומתפזרת על אריחי החצר המצוירים.

"את כזאת תמימה", ערבה מצחקקת כשאני מספרת לה שיוחאי מתעקש שאצטרף אליו. "הוא מבין שאת חושדת וזורק לך רימון עשן". הצחקוק שלה מכוער בעיני, ואני רוצה שתצא כבר מחיי הנישואים שלי.

אנחנו מבלים נפלא בפריז אבל בערב ערבה מתקשרת. "נו, את כבר יודעת מי זאת? אתם כל הזמן יחד, או שיש לו זמן חופשי? תשימי לב למי הוא מטלפן". ערבה לא מרפה, והמאהבת, שהודחקה בהצלחה, שוב צפה ועולה.

למחרת יוחאי לוקח אותי לכמה חנויות קטנות. הוא מתקבל באזור כאורח כבוד, עובר מחנות לחנות, זורק משפטים המורכבים מחמש המילים הצרפתיות שהוא מכיר וממיס את כולם. כשאנחנו נכנסים לחנות צילומים ישנים, המוכרת מקבלת אותו בחיוך שלא נגמר. יוחאי מציג אותנו זו לזו. פרנסואז לבושה כמו שרק צרפתיות יודעות. יש לה פנים מעניינות וגוף מושלם. בשעה שיוחאי משוחח אתה אני נחה על שרפרף בקצה החנות. ניחוח של פאר מהוגן חודר לנחירי. אני מתבוננת בהם ונדמה לי שהם עומדים קצת קרוב מדי, אבל רגע אחר כך הם מתרחקים. אני לא מורידה מהם את עיני, מנסה למצוא ראיות מרשיעות.

יוחאי קונה כמה תמונות של הצלם הצרפתי הידוע בונפיס, שערך כמה מסעות צילום לפלסטינה במאה התשע-עשרה והנציח את החיים בה.

 כשאנחנו יוצאים לרחוב ההומה יוחאי עטוף בחיוכו. אין לו מושג מה מעסיק אותי. "קניתי כמה צילומים נדירים מאוד של ירושלים, וצילום מעניין מאוד של הכותל", הוא מספר בהנאה של צייד בתום יום מוצלח. אחרי שאנחנו מתרחקים מעט ומחפשים את תחנת המטרו הקרובה, אני שואלת אותו כמה זמן הוא מכיר את פרנסואז. "אני לא זוכ

ר, אני חושב שפגשתי אותה בנסיעה הראשונה שלי לפריז", הוא משיב בלי לחשוד בי ובמלכודת שאני מציבה לו.

"אתה אוהב אותה?".

יוחאי מביט בי במבט הכי מופתע שאי-פעם ראיתי אצלו. "אוהב? למה את מתכוונת במילה 'אוהב'? היא בחורה נחמדה, אני מאוד מחבב אותה".

"אתה נפגש איתה מחוץ לחנות?", אני מכוונת למרכז המטרה ועוקבת אחר תגובותיו. המבט של יוחאי משנה גוון והופך לעכור, אפילו עכור מאוד. "ענת, מה עובר עליך? מאיפה את מביאה את השטויות האלה?".

המנגינה שערבה זימרה לי בחצי השנה האחרונה מתנגנת באוזני יותר ויותר חזק, עד שאני לא שומעת שום דבר חוץ ממנה. "יש לו מאהבת, יש לו מאהבת, יש לו מאהבת... הבת... הבת... הבת".

"זה ממש לא שטויות, אתה נוסע כל כך הרבה לפריז, והיא בחורה צעירה ומושכת. מה, אתה לא בן-אדם? אתה לא גבר?".

אנחנו כבר בפתח המטרו, ויוחאי עדיין שותק. אני לא בטוחה מה אני מעדיפה, שיכחיש ואחזור לשלוותי, או שיתוודה ואצטרך להתמודד עם מצב חדש. בעצם אני יודעת מה אני מעדיפה, לחזור לגן-העדן שלי, ולא אכפת לי אם שמו המלא הוא "גן-עדן של שוטים".

כשאנחנו יורדים במדרגות הנעות יוחאי סוף-סוף מגיב. "אני מקווה שאני גם גבר וגם בן-אדם, אבל את יודעת שאני מעדיף דברים ישנים. חידושים לא מושכים אותי".

הטיעון של יוחאי משעשע אותי. אין לי אפשרות לדעת אם זו האמת, אבל זה מספק אותי. אני מחליטה לחזור למצב שהייתי בו לפני שערבה הוציאה לבנה אחר לבנה ומוטטה את חומת המגן שלי. אנחנו יושבים בקרון קרוב אחד לשני, אני מגששת, מוצאת את ידו של יוחאי ולוחצת לחיצה ששווה אלף מילים. אני רק מקווה שלא יעתיק פתאום את חייו לצרפת.