ועוד זכרונות מהלב. של אמא שלי
ימים אחדים אני מצוננת מאד. בתמימותי הלכתי לאירוע בו הייתי מוזמנת. בחורף. בחוץ. בקור. ברוח..
טוב. אינני סופרוומן. לא שרדתי. אני תקועה בבית 5 ימים ואין לי סבלנות.
ופשוט. אל תדברו איתי. בסדר?
וכשיש מצברוח שפוף, נזכרים פתאום בעצוב ובעוד עצוב.
אמי היתה בריאה כל ימיה. לא. לא כל ימיה. היא היתה בריאה כסוסה כל עוד אבי היה בחיים. את חייה הקדישה לו. טיפלה בו במסירות תמיד. כשהיה צעיר ובריא וכשהקשיש וחלה. ולבסוף נפטר. מאוטם שריר הלב.
סתם לידיעה. זו הסיבה שאני ככ מקפידה על אורח חיים בריא. הפחד מכבלי הגנטיקה.
לאחר כמה חודשים התברר לי שאמי איננה ככ בריאה. דבר ראשון היא נדבקה בחזרת. כן כן חזרת. כדי לא לשהות בביתה, התחילה לטפל בילד קטן. נדבקה ממנו.
לאחר כמה חודשים התחילה להתלונן על עייפות.
בסדר אמא. אם לא תסעי לשוק כדי להביא משם אבטיח על הידיים, אלא תקני כמו בנאדם נורמלי במרכול עי הבית, לא תתעייפי..
חוסר רגישות מצידי תגידו. וודאי שכן.
אני הייתי רגילה לאמא ג'דאית. מעולם לא חלתה. מעולם לא התלוננה. תמיד עם איפור ותכשיטים. רצה כל היום ומנהלת חיי משפחה ובית כהילכתם. כן. אך אמי היתה כבר בת 76..
לאחר כמה שנים. נסעתי לחופשה לכמה ימים. בשובי כעבור שבועיים ראיתי לפני אמא רזה. יופי אמא, איזו פיגורה. את נראית נהדר.
בכלל לא עלה על דעתי שאמא שלי חולה. לתומי ולטיפשותי "הבנתי" שאמי "עשתה" דיאטה ורזתה.
כעבור 10 שנים מיום מותו של אבי.
קבעתי עם אמי ללכת לרופא. עדיין היו תלונות על עייפות ועל כאבים בזרוע שמאל. זה היה בקיץ של שנת 1988. מי חשב על הסברים אחרים פרט להתעקשותה להתעייף מגיחות לשוק הפסטורלי הריחני??
זה היה יום שלישי בשעה 15:00. היה לנו תור לשעה 15:30. לא היה נייד. הגעתי ודיזנגוף 151 היה שקט. אמא איננה בבית. טילפנתי לביתי ברמת השרון. סבתא בבית חולים איכילוב.
רצתי לאיכילוב.
התקף לב. 75% מליבה אבד בהתקף. אוטם שריר הלב חמור..
פגשתי את אמא. בלחש אמרה לי "צר לי בלב" האם מרגישים שרק חלק קטן מאד מהלב פועל?? הלב איננו 100% רק 25%. לא רחב. צר. צר מאד.
כמה ימים היתה מחוברת למכונה כלשהיא. הגעתי לביח. אמא לא היתה מחוברת למכונה. מה קרה שאלתי את האחות. אמא בסדר? היא תצא מביח? לא. מה פתאום השיבה האחות. הגיע אדם בן 40. אנחנו צריכים את המכונה כדי לטפל בו.
מה לא הייתי מוכנה להבטיח כדי שאמא תשרוד??
ישבתי לידה. "לכי לעבודה" היא לחשה. לא. אמרתי. אני רוצה להיות כאן. "לא.." לא רציתי לגרום לה להתרגזות ולכעס. הלכתי.
טלפון מבית החולים. אמא שלי איננה.
בחיים לא אשכח את שלושת המילים "צר לי בלב..."
<tbody>
<tr>
<td class="blogResponseText" valign="top" align="right" dir="rtl" style="font-family: Arial; font-size: 15px;">
<p>רעיונך טוב מאד. אאמץ אותו. יש צורך מתמיד להוריד מהלב.</p>
<p></p>
<p>לכן אני משתפת אתכם.</p>
<p></p>
<p>למעשה הינכם מכירים אותי די טוב לאחר כמעט שנה שאני כותבת. אודות מטופלי. חברי. משפחתי..ואודתי. מה מעניין ומה שנוא..</p>
<p></p>
</td>
</tr>
</tbody>
</table>
<p>שוש הן לא עוזבות אמהות שלנו הן שומרות עלינו מלמלה. אימי נפטרה ב1993 . ועדיין במקרים קשים אני פונה אליה והיא עוזרת לי.</p>
<p>תשמרי על עצמך שוש ותרגישי טוב.</p>
<p>אמא שלי בת 83 רתוקה לביתה מחמת כאבים כרונים ברגל וחשש ליפול ברחוב , אינה יוצאת מהבית , איך אפשר? </p>
<p>הצעתי לה שניקח מיד שרה כסא גלגלים פעם אנוכי ופעם אחותי נטייל איתה, לא מעוניינת, למה לא? לא רוצה שיראו אותי על כסא גלגלים, היא אומרת. </p>
<p>אמא תודה לאל בחיים אבל איזה חיים אלה? ויש אנשים לא מעטים שרתוקים לביתם, שושנה זו רק הצטננות היא תחלוף ותשמרי על עצמך, בריאות טובה.</p>
<p>אם לא תסכים, אולי קחו אותה אתם. לעיר אחרת. טיילו איתה על שפת הים או למקומות שהיא זוכרת באהבה.</p>
<p>זכרונות על אבא?? היכן בילו כשהוא היה איתה??</p>
<p>למקום אחר שם אין מכירים אותה.</p>
<p>אמור לה שאני אמרתי שחבל לבזבז רגע אחד נוסף בתוך קירות הבית.</p>
<p></p>
<tbody>
<tr>
<td class="blogResponseText" valign="top" align="right" dir="rtl" style="font-family: Arial; font-size: 15px;">
<p>עצתי לקחתה באה כיוון שלפעמים אנשים מעדיפים מי שאינם מכירים. ברור לי שיש לכם כמה מכוניות במשפחה.</p>
<p>מנסיוני עם בלה, אולי תזכור את אותו פוסט, למדתי שקל יותר עם אדם זר.</p>
<p>אני שמחה ששיתפת אותי. </p>
<p>משום מה אנחנו מתביישים בחולשותינו. מנטליות ופיזיולוגיות. כולנו.</p>
<p>כתבתי פעם בבלוגיה פוסט, על חולשה מסויימת שלי וקיבלתי בפרטי מיילים עם הערות סקסיסטיות על מיעוט סיכויי למצוא מחזרים במוטקה כי חשפתי את חולשותי ברבים..</p>
<p></p>
</td>
</tr>
</tbody>
</table>