כיצד התעוררת מממה שקורה במצור בירושלים

בימים הראשונים של ההפוגה הראשונה נכנס אלינו בקיבוץ חולדה מטה הגדוד נהג משאית שירד מירושלים. הוא החזיק בענף קטן באורך שלושה ארבעה ס"מ, צד אחד של הענף היה רטוב והצד השני חרוך ושחור. רק אז התודעתי למשמעות המצור. התחלתי לצבור אוכל וקופסאות קונסרבים. בקיבוץ לקחתי שני ג'ריקנים ומלאתי אותם בנפט מהחביות בקיבוץ. מהגדוד קיבלתי הקצבה של אוכל וכן שמונה לירות שהגיעו לי עבור ארבעה חודשים. בנוסף לאוכל שצברתי, נסעתי לשוק ברחובות ובכסף שקיבלתי קניתי ירקות ופירות. באותו לילה הייתי עמוס עם ג'ריקנים וארגזים של אוכל וסיגריות. למחרת בבוקר נעצר אוטובוס עם שחקני הבימה, אחד השחקנים המפורסמים נכנס לקיבוץ וביקש לדעת כיצד להגיע לירושלים. אמר להם המגד "אני נותן לכם לוחם שילווה אתכם עד ירושלים ואתם תעזרו לו לקחת קצת אוכל למשפחתו". הלוחם הייתי אני. זה היה מחזה מרהיב לראות את שחקני הבימה המפורסמים נושאים בטור ארוך ומעמיסים ארגזי אוכל וג'ריקנים על הגג של האוטובוס וכך עלינו לירושלים. האוטבוס עלה במעלה דרך בורמה והמשיך בנסחעתו ברחובות רוממה ומשם לשכונת גאולה. מגג האוטובוס ראיתי את השתוממות האנשים למראה העגבניות האדומות, תפוחי העץ האדומים ושאר ירקות. האוטובוס הביא אותי עד לתנובה הישנה בשכונת גאולה, עד מחסום שלא אפשר לאוטובוס להמשיך. הוריתי לנהג איך לנסוע לקולנוע אדיסון, שם אמורה הייתה להתקיים ההצגה. הורדנו את כל התכולה, ערימה גדולה של ארגזי אוכל שכנראה שירושלים לא ראתה באותה תקופה. וכך אני עומד באמצע שום מקום, באמצע הכביש, וחושב איך אני מעביר הכול הביתה שהיה במרחק של כ 150 מטר, מצד אחד הייתה הבעיה איך פיזית מעבירים את כל זה, ומצד שני אי אפשר להעביר חלקים ולהשאיר את היתר ללא השגחה. לעזרתי בא "נורי" הסבל המיתולוגי של שכונת הבוכרים ויחד העברנו את כל האוצר הביתה. שילמתי לנורי חצי לירה שנשאר לי עוקף מקניותיי וכן נתתי לו קופסאות אוכל ירקות ופירות, לתדהמת השכנים שהיו בטוחים שיצאתי מדעתי. מראה הבית ההרוס, התדהמה של אחיותי למראה כמות האוכל שלא ראו חודשים ארוכים. לעת ערב הגיע אחי הבוגר, לקח אותי ל"ארון האוויר" והראה לי חצי קופסת סרדינים ואמר זה היה מיועד לארוחת הערב לבנות. במשך 24 שעות ששהיתי בירושלים לא נגעתי באוכל, משום ההרגשה שאני גוזל על ידי כך ממשפחתי. מלחמה היא הפרטים הקטנים וסבלם הרב של אנשים, ומה התשלום של כל אחד ואחד לדבר הגדול שאנו קוראים היום מדינה. אך המפגש עם אימי שנפצעה אנושות מפגז ירדני ושכבה בבית חולים ולא ידעה עלי מאומה, ובעיקר המפגש עם אבי שרק הזיכרון מעביר בי רעד בכל גופי, שעד לאותו רגע לא האמין שיראה אותי חי. במשך חודשים ארוכים הלך יום יום לסוכנות היהודית לברר אם ידוע משהו עלי ונאמר לו שאני כנראה נעדר. המפגש עם הוריי, כל אחד בנפרד, ועם האחים והאחיות, אלה סיפורים שקיבלו משמעויות רבות לאחר שנים. ואלה בודאי פרקים שונים ונוספים בפרק חיי בשנת תש"ח, מכולם לא אשכח לעולם את המפגש עם אבי, שלרגע נדמה היה לי שיצא מדעתו, תרתי משמע. הסיפור הזה והקודם השאיר ומשאיר את רישומו על חיי עד עצם היום הזה. אברהם דרורי