הידידות בין אבו סולימן הערבי ואבו יוסוף היהודי
בית המטבחיים של תל אביב נבנה בראשית המאה ה-20 . קומפלקס של מבנים באורך של כמה מאות מטרים מגודר בקיר אבנים גבוה על מנת למנוע את מראות השחיטה.. הוא נבנה הרחק מקירבת ישוב והשתרע לאורכו של רחוב יהושע בן נון כשקצהו האחד בשדרות נורדאו וקצהו השני בכיכר היל. במרחק של כמה עשרות מטרים היה הירקון . מעברו השני השתרעו תילי תילים של חולות שהיום עומדת עליהם שכונת רמת אביב. אולם באותם ימים היה הירקון עבורנו התחום של סוף העולם. אף אחד לא חלם שאי פעם יקומו ישובים בחולות המדבר שיכסו את השטח מעבר ל"סוף העולם". מעברו השני של בית המטבחיים היה פרדס תפוזים גדול שהיה שייך לעו"ד יהודי.. את מלאכת הטיפול בפרדס הפקיד בידי אבו סולימן ,ערבי דתי שהתגורר יחד עם אשתו ובנו במבנה בן שתי קומות שהיה במקום. אבו סולימן היה אדם חרוץ ופרט לפרדס גידר חלקת אדמה בקירבת הירקון ושתל בה קנה סוכר או כפי שכונה בפינו קיינה.. האדמה הייתה אדמת חמרה בוצית שהתאימה לגידול הקיינה. כמו כן גידל שם אבו סולימן מגוון רחב של ירקות. בשנת 1933 עברו הורי להתגורר באזור בבית וילה שבנו . בית בודד שמלבדו היה קיים שם עוד בית נוער לילדים עזובים. אף אחד לא חיפש לגור באזור שומם ליד "סוף העולם." הורי נהגו לרכוש ביצים מאבו סולימן. 50 ביצים בשילינג. תוך כדי שיחה שהתנהלה בשפה הערבית ,שרבים השתמשו בה ושהייתה שגורה בפי הורי, נוצר דו שיח שהפך ברבות הימים לידידות. אבו סולימן הזמין את הורי לבקר אצלו בבית ולאחר מכן הזמינו אותו הורי לביקור גומלין וכך התפתחה ידידות אמת . בכל ביקור היה אבו סולימן מביא עימו סל מלא ירקות. הוא סרב לקבל תשלום והיה נעלב כאשר הציעו לו. כאדם מאמין נהג להתפלל מדי יום ולא שכח לברך את הורי שכינה אותם אבו ואום יוסוף. כילד קטן אני זוכר במעומעם את הביקורים ההדדיים אולם הביקורים של סולימן הבן זכורים לי היטב. הילד סולימן נהג לבקר אותנו לעיתים קרובות כשתמיד נהג להביא עימו חבילת קיינה או ירקות . סלימן נהנה לשבת אצלנו במרפסת הפתוחה במשך שעות. הוא הרגיש כאן שייכות לעומת הסביבה המנוכרת שבקושי ניהלו עם המשפחה דו שיח . אני זוכר את פניו מלאי הסיפוק של אדם שמרגיש כי הוא רצוי כאן. הוא ידע שבכל ביקור יכבדו אותו בכוס קפה ועוגה. הוא לא שכח את הביקור של אום יוסוף לאחר שאימו ילדה את אחיו. אימו שכבה במיטה ואום יוסוף הביאה סירים עם תבשילים .לאישה שזה עתה ילדה.. כאשר הוכרזה המדינה נעלם אבו סולימן יחד עם משפחתו. הוא לא הגיע להיפרד ופשוט נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. שנתיים חלפו וביום בהיר אחד מופיע אבו סולימן לביקור וכרגיל בידו שקית ירקות. הוא סיפר שאחת השכנות האיצה בו לברוח מחשש שהיהודים ישחטו אותו ואת משפחתו. בשקט נטל מעט מחפציו ויחד עם משפחתו ברח מהאזור. הוא הצטער על המעשה הנמהר . הצטער שלא בא להתיעץ עם אבו יוסוף והצטער שהאמין לאזהרתה חסרת השחר של השכנה. הוא היכה על חטא שהאמין לאיום חסר השחר. כך נסתיימה ידידות רבת שנים בין אבו סולימן הערבי ואבו יוסוף היהודי. הייתה זאת ידידות אמת.
על ידי מנהיגיהם שיברחו או שיהרגו את
היהודים שכניהם.למרות זאת היו פה ושם
יחסי ידידות מיוחדים כמו בסיפורך.בהצלחה בכתיבתך.
החלום על מדינה היה רחוק.
יהודים גרו בנוה צדק הקרובה ליפו
ושררו יחסי שכנות טובה עם הערבים
עם שכניהם היהודים.וכמובן מבחינה הסטורית
אתה צודק יש הסטוריה שלפני הקמת המדינה
ככתוב בספורך.