זיכרונות על גדר התייל והגדר האנושי הבלתי עביר
יולי 1948 , הקרבות בעיצומן היינו נערים בני 16-17 בתהליך של אימונים והקמת הצבא הסדיר. הוצבנו במחנה בגבול המזרחי של המדינה משם יכולנו לראות כמו על מסך קולנוע את הקרבות שהתנהלו בין לוחמים שלנו לבין הצבא הבלתי סדיר של האויב. המרחבים הפתוחים איפשרו לנו לראות את קפיצות הקרב משוחה לשוחה , קולות ירי ואנשים נפגעים. כך התנהלו הקרבות ב-48 כאשר הנשק היה ישן והקרבות התנהלו פנים אל פנים.האם מישהוא זוכר את הסטנים שירו כשהתחשק להם? אנו המשכנו להתאמן תוך ידיעה שלא רחוק היום ונישלח לאזורי הקרבות. ופתאום הוכרזה כוננות במחנה. מפקד הפלוגה כינס אותנו כיתה בת 12 טירונים, העמיד אותנו ליד גדר התייל המזרחית והודיע כי לפי המודיעין צפויים להגיע יחדות עירקיות מלוות בטנקים שינסו לפרוץ למחנה זאב המפקד הוציא מתוך ארגז בקבוק מולוטוב והסביר כי המשימה שלנו לעצור את הטנקים בכל מחיר. ההדגשה הייתה בכל מחיר. עמדנו שם 12 נערים- ילדים חסרי ניסיון קרבי עם משימה שנראתה בלתי אפשרית. לעצור טנקים שלא היה ידוע לנו מספרם ולבטח יצעדו מאחוריהם חיילים עירקיים. הסתכלתי לימיני ואחרי כן העפתי מבט לשמאלי , עמדו שם נערים שטרם צמחה פלומת זקן על סנטרם. אולם מה שראיתי היה מעודד. ההתלהבות שאחזה בנערים. כל אחד אחז בידו את בקבוק המולוטוב על מנת לחוש את הנשק הקטלני שבעזרתו יצטרכו לעצור את הטנקים. המבט בעיניהם ביטא את רוח הלחימה שאחזה בהם. הם קלטו את הפקודה והבינו את פישרה. הם ידעו מה פרוש בכל מחיר. ומרוח הלחימה שאחזה בהם ידעתי שבשעת מבחן אף טנק עירקי לא יצליח לעבור גם אם יצטרכו לקפוץ על הטנק עם בקבוק המולוטוב. כל אחר הצהרים וכל הלילה ישבנו מתוחים בתוך השוחות . בבוקר הגיעה הודעת ההרגעה כי הטנקים נסוגו והשאירו אחריהם את הרוגיהם כשהם קשורים עם חבלים לעמדות. אלו החיילים שבאו להילחם בנו אולם מפקדיהם לא סמכו עליהם ודאגו שלא יברחו וקשרו אותם בתוך העמדות שם מצאו את מותם כשאני חושב לאחור ורואה בעיני את אותם חיילים ילדים מוכנים להקריב את חייהם להגן על הגדר אני מבין מה פרוש הניצחון שלנו שהוא ניצחון הרוח .
ואתה מיטיב לתאר
כנראה "מישהו" שמר עליך.