כולנו רוצים צדק חברתי אולם לא ידוע כיצד אוכלים אותו
המחאה החברתית שנתפסת בציבור כמחאת המאה גורמת לציבורים שונים להגיב על מטרתה . הרוב וזהוא הרוב הדומם מושפע מהסיסמאות של "צדק חברתי" ו"חלוקה צודקת של העוגה הלאומית" ועושה חשבון מה הוא ירוויח מהצדק החברתי שמנפנפים בו מול עיניו וגוררים אותו להצטרף לאסיפות ותהלוכות מחאה.. כולנו אינטרסנטים וכולנו מצפים לשיפור מצבנו הכלכלי בין אם זה בזכות מחאת האוהלים או בזכות שינוי מדיניות הממשלה שמחליטה להוריד מסים ולגרום להוזלת מוצרי מזון בסיסיים. הבעד והנגד שמושמעים באמצעי התיקשורת מבטאים את פני החברה. את אלה שרואים את הצדק החברתי שבמחאה ואת אלה שרואים בראשי המחאה פעילי שמאל שהמחאה משמשת להם עלי תאנה קרדום לחפור בו . מכנים אותם מנהיגים פוליטיים שכוונתם לרתום ולגרור ציבור שלם להפלת השילטון..בסופו של דבר מי שיצא נישכר הם הפעילים שזרעו את מישנתם בציבור רחב שלא היו מצליחים להגיע אליו בדרכים אחרות. התיקשורת אינה טומנת ידה בצלחת. הבעד והנגד מושמעים ונראים על דפי העיתונות. הכותרת שמשכה את תשובת לבי במעריב מתיחסת לראיון של דפנה ליף בלילה כלכלי. העיתונאי תוקף את המראיין ששהציג את המראיינת באור שלילי כמי שלא שרתה בצבא וכמי שגרה בוילה בכפר שמריהו... שני עיתונאים שמציבים את עצמם בשתי קצוות המחאה . גם הפרופסור שיושב בראש הוועדה חוזר ומסביר שאל לאנשי המחאה לצפות לשינויים קיצוניים ומיידים. השינויים אם יהיו יגיעו בשלב מאוחר לאחר בחינת ההצעות והתכנון. והשאלה הנשאלת מה תהיה תגובת הציבור הרחב ,שבמשך חודשים ארוכים מאכילים אותו בצדק חברתי . שלגביו זה שינוי בשכר, זה הוזלת מחירי המזון, זה דיור בר השגה. כיצד יגיב הציבור אם כל מה שהבטיחו לו עשוי להגיע בעוד שנים או שלא יגיע? כגודל האכזבה יהיה גודל המרי. אם כך יקרה הרי אותו חלק מראשי המחאה שמזוהים עם השמאל הקיצוני עשו את עבודתם נאמנה וזכו בכל הקופה.