המסתור אצל הדוד והפגזה ישירה במצור על ירושלים חלק 1

ההפגזות על ירושלים בתקופת המצור, הלכו ונעשו כבדות מיום ליום. בשבועות הראשונים נבהלנו יותר מהרעש שלהם, מהצפצוף שהלך והתחזק ומהבום שבא בעקבותיו, אבל הם נפלו רחוק מהבית, וניתן היה איך שהוא לקיים חיים נורמליים. כאשר תדירות ההפגזות עלתה, וחלקם נפל בסביבה הקרובה, גברה הדאגה בלב ההורים. אבי ניזכר, שברח לכאן מחיפה כדי שילדיו הקטנים לא יפגעו מהפצצות הגרמנים ושותפיהם, והנה עשר שנים אחרי, הוא תקוע בירושלים, תחת הפגזות כבדות, עם חששות ופחד לשלומם. מקלטים לא היו בסביבה שלנו, ובקושי במקומות אחרים, ומקום המסתור היחיד היה הבית. הדוד, האח של אבא, גר בנחלת אחים, במרחק של כרבע שעה הליכה מזיכרון טוביה. אינני יודע מה היו הסבות שהניעו את אבא, לקחת את כל המשפחה לביתו של אחיו. משום מה הוא חשב, ששם המקום בטוח יותר. כילדים, הרגשנו הכי בטוח בשכונה שלנו, כי שם היו כל החברים, אבל גם אצל הדוד הרגשנו טוב, כי הבנות שלו שהיו גדולות מאיתנו, נהגו לשחק אתנו. ההפגזות נמשכו ללא הפסק. מרבית הזמן לא היה זרם חשמל, וכשהגיע לפעמים, היה מלווה בהפסקות רבות וארוכות. ערב אחד, התחדש לפתע זרם החשמל. הייתה זאת הפתעה נעימה לכולם. ההפגזות אומנם לא פסקו, אבל התושבים זכו במצרך נדיר ביותר. השכנה הצעירה, שגרה סמוך לדודי, שהייתה מטופלת בתינוקות, יצאה מהר לחצר בכניסה, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות, לכבס ולגהץ את ערמת הבגדים הגדולה שהצטברה אצלה. מצב רוחה היה מרומם, והיא שרה תוך כדי עבודה. אנחנו נכנסנו לחדר השינה, והפעלנו את הרדיו. היינו סקרנים לשמוע חדשות מהמלחמה המתמשכת. הצטופפנו מסביב לרדיו והאזנו לכל מילה. המצב היה כל כך מדכא, שחכינו לאיזו שהיא בשורה, שאולי תגיע דרך המכשיר הפלאי. בשורה משמחת לא הגיעה, אבל לפתע החריד אותנו קול נפץ אדיר. השתררה חשכה, הרדיו נדם, וריח חריף של אבק שריפה ועשן שחור וסמיך התפשטו בחדר. עברו מספר שניות עד שקלטנו, שפגז נפל קרוב מאד אלינו. הדלקנו נרות כדי לבדוק אם כולם שלמים. לשמחתנו, המשפחה שלנו, שבזמן הפיצוץ הצטופפה כולה בחדר פנימה, לא נפגעה כלל. כל אלה ששהו במסדרון, שנחשב לבטוח יותר, נפצעו קל מרסיסים. פיזית יצאנו שלמים, אבל פחד גדול אחז בנו. אבי אסף את חמשת ילדיו, ויחד עם אימי החליט להסתלק מהמקום במהירות האפשרית. יצאתי אחריו מהחדר לכוון החצר בכניסה. שם השתהה אבי לרגע והתקשה להחליט, אם לרדת דרך המדרגות של הבית, שהיה חשש שהן הרוסות, או לעבור דרך גדר לא גבוהה לבנין הסמוך, ומשם לברוח החוצה. באותן שניות מעטות, בהן ניתן היה להתבונן מסביב, נתגלתה לעיני תמונה מזעזעת. השכנה, שרק לפני מספר דקות נראתה מלאת אנרגיה, הייתה מוטלת בתנוחה לא טבעית על גבה. הפגז התפוצץ מטרים ספורים ממנה, והותיר אותה מתבוססת בדמה, בדיוק באותו מקום בחצר, שרק ליפני זמן קצר שמענו אותה שרה משמחה, עם חיוך של תקווה על פניה. המראה היה קשה ביותר, ולמרות החשכה, יכולתי להבחין היטב בבטן החשופה, ובמעיים השפוכים החוצה. לא היה לי זמן להתבונן במראה יותר ממספר שניות, אבל התמונה נשארה חרוטה היטב במוחי, ועד היום, שישים שנה אחרי, צפה ועולה מדי פעם אותה תמונה קשה, כשהיא חדה וברורה.