תחנות בזמן

הילקוט לקראת עליית נכדתי לכיתה א', החלטתי לקנות לה את הילקוט הראשון. לאחר סקירת הילקוטים המונחים שורות, שורות, בחנות שבקניון, הצביעה הקטנה בביטחון על ילקוט בצבעי ורוד וסגול שבחזיתו מתנוססת תמונתה של כוכבת אחת מסדרות הטלביזיה האהובה עליה. הזבנית הסבירה את שלל שכלוליו ותוספותיו של הילקוט הנבחר, הקפידה להציג את תו התקן שלו המוודא שאכן עמד בכל הבדיקות של מכון התקנים וצמוד לו עלון ובו הסברים מצולמים לאופן נשיאת הילקוט על הגב. כרטיס האשראי שלי נשלף מן הארנק וגוהץ. המשימה הושלמה וזכיתי בנשיקה מתוקה מן הילדה האהובה עלי. בלילה עלה במוחי ילקוט אחר. ילקוט פשוט בצבע חום, בעל שני תאים גדולים וללא כל תוספות, ילקוט של פעם. את הילקוט הזה קנה לי סבי כשעמדתי אני לעלות לכיתה א'. היינו עולים חדשים, שנתיים בארץ. הימים היו ימי הצנע. סבי, שבארץ מולדתו היה בעל בית חרושת גדול לנעליים, הפך בארץ, מכורח הנסיבות, לרוכל סדקית. יום - יום היה יושב שעות ארוכות באזור התחנה המרכזית וממתין לעוברים ושבים שיקנו את מרכולתו. ה"חנות" שלו הייתה מזוודה ישנה שבתוכה נדחסו כל צרכי התפירה: מחטים וחוטים, סיכות וכפתורים, אצבעונים ורוכסנים. כבר בתחילת החופש הגדול קנה לי סבי את הילקוט. הורי צרפו לקניה קלמר עץ חום, עפרונות, מחק, מחדד וצבעים ואני סידרתי הכל בפנים. כל יום הייתי בודקת שהכל מונח במקומו ולאחר מכן מתהלכת בבית בגאון עם הילקוט על כתפי. מדי פעם הצצתי במראה לראות איך נראית "ילדה גדולה שכבר עולה לכיתה א'". שבועיים לפני תום החופשה קרה אסון במשפחתנו. סבי, שהיה כבד משקל וחולה סוכרת, נפל בשירותי התחנה המרכזית. כאשר בושש לחזור, הזעיק חבר את מכבי האש. בעזרת ציודם המיוחד פרצו הכבאים את הדלת ומצאו את סבי שרוע על הרצפה. כל הניסיונות להחיותו עלו בתוהו ולרופא לא נותר אלא לקבוע את מותו. המוות החטוף והאכזרי פגע קשות במשפחתנו הקטנה. סבתי לא הצליחה להתאושש מהמכה עד סוף ימיה. אמי, שהייתה קשורה מאוד לאביה, איבדה את שמחת החיים שלה לתקופה ארוכה. גם אני, הקטנה, חשתי היטב בעננה השחורה והעצובה שירדה על ביתנו. מן הסבא האהוב נותר לי רק הילקוט, שהפך עתה למזכרת כואבת. כך נארגו יחד העצב על מות סבי והשמחה וההתרגשות של כניסתי לבית הספר, למסכת חיים אחת. כאשר סוף, סוף נרדמתי בליל קניית הילקוט לנכדתי, הופיע סבי בחלומי. הוא ניצב על גבעה רחוקה, חייך אלי את חיוכו הטוב ונופף בידו. ניסיתי לדבר אליו, אך הוא לא ענה ורק המשיך לחייך. האם רצה להודות לי על שהעליתי במחשבותיי את זכרו לאחר שנים כה רבות? האם שמח על כך שגם אני, בתורי, בחרתי לקנות לנכדתי את הילקוט הראשון?