מי רוצה למות על האוורסט?

הג'יפ מפלס את דרכו ברחובות העיירה טאשי דום החשוכה. טאשי הנהג מצמיד את עיניו לשמשה, מתאמץ לראות. היום זה תורי לשבת לידו, אנחנו מתחלפות כל יום. בצאתו מן העיירה הוא נוסע בדרך לא סלולה, מעין דרך עפר. נראה לי שהוא נוסע כמעט על השוליים ואני מסתכלת בו לראות שהוא לא נרדם. זה אמנם מאוד רומנטי למות למרגלות האוורסט, אבל עדיין אין לי חשק לזה. אחרי כשעה וחצי של נסיעה מורטת עצבים אנחנו מגיעים למקום שיש בו שני בניינים ומחסום. טאשי עוצר ואומר: זהו, הגענו. השעה שש וחצי והחושך כבד. אתה בטוח שהזריחה בשבע? אנחנו שואלות את סונם, כי זה לא נראה כך. סונם לא יודע להשיב. כך הוא חושב. השעה שבע עוברת וגם שבע וחצי וכמעט שמונה. הכפור בתוך הג'יפ הולך וגובר. החושך קצת מתחיל להתפוגג ואני מנסה למחות את השמשות, כי יש עליהן אדים, אדי נשימותינו בתוך הג'יפ, אבל אי אפשר למחות אותם. אני מנסה לגרד ואז מסתבר לי שהאדים הפכו לקרח. אלוהים אדירים, קרח מכסה את הג'יפ, את השמשות ואת כולנו. אני נלחצת. מנסה לצאת החוצה, הדלת נפתחת, אבל הקור כל כך גדול שאני ממהרת להיכנס פנימה. זה גם נורא רומנטי לקפוא למוות למרגלות האוורסט, אבל לא, תודה. עוד לא. השעה שמונה, עוד ג'יפים מגיעים עכשיו. המדריכים שלהם יודעים בדיוק מתי הזריחה ולא נותנים לתיירים שלהם לקפוא למוות שעתיים קודם. סונם קורא לכולנו לצאת החוצה. הזריחה מתחילה. אנחנו מזנקות מהג'יפ, אני מורידה כפפה ומוציאה מצלמה. מצלמת שתי תמונות של פסגת האוורסט המוארת ובורחת לתוך הג'יפ חזרה. היד בלי הכפפה קפואה לחלוטין. אני לא מרגישה את האצבעות ומתחילה לנפנף את היד לכל הכיוונים. מזל שקניתי את המגפיים הטיבטיות. מהרגע שהגענו ללהאסה חיפשתי אותם ובסוף מצאתי בשיגטסה. מגפיים טיבטיות צבעוניות, היה כתוב בלונלי פלנט. טוב, אז הם לא בדיוק הצבעוניות האלה שלובשים הנזירים, אלא הצהובות שגם אותם נועלים הנזירים והם חמים, עם פרווה ואם אני מוסיפה להם שני זוגות גרביים, אחד טרמי, זו הגנה מושלמת לרגליים. אז הרגליים בסדר, ברוך השם ועכשיו, בתוך הג'יפ גם היד מתחילה לחזור לעצמה. שאר הבנות ממהרות גם הן לג'יפ. אלן מיללת שהיא לא מרגישה את הידיים והרגליים ומבקשת שניסע כבר מכאן ואילנה אומרת לה בציניות: רצית להיות כאן כל היום, לא? ממשיכים בדרך. נוסעים בשטח, לא על כביש. הג'יפ קופץ, אנחנו מנסות לתפוס תנומה אבל אי אפשר. כעבור כשלוש שעות מגיעים לאולד טינגרי, מעל ל-4000 מטר גובה. כאן היינו אמורות להישאר לישון היום. עיירה שכוחת אל. איכרים עם עגלות שוורים ברחוב, בתים טיבטיים טיפוסיים עם שוליים מצוירים. כלבים בכל מקום ובשדות שמסביב רועות כבשים. אנחנו נכנסים למסעדה שתנור פחמים במרכזה, עליו מתחממים מים המשמשים לתה, למרק ולשאר הבישולים ומחממים את המסעדה. מסעדה צבעונית ונעימה. ציורים על הקירות. הנשים המגישות מחייכות. אנחנו מזמינות מרק ירקות חם ו"בובי", מעין שתי פיתות אחת על השנייה וביניהן ירקות מטוגנים ומתובלים. טעים. אחרי הארוחה ואחרי שטאשי מתקן את הפנצ'ר בצמיג הג'יפ ממשיכים הלאה. אחרי כמה קילומטרים טאשי עוצר. נראה שיש בעייה בג'יפ. לינדסי מציעה לחזור ולישון באולד טינגרי ואני נרעדת. אני לא רוצה לישון במקום גבוה כל כך. לא רוצה עוד לילה סיוטי. טאשי אומר שיהיה בסדר וממשיכים ואני נאנחת בסתר. עוד 5 שעות נסיעה לזנגמו, עיירת הגבול, 2200 מטר. בדרך עוברים עוד "פאס" מעבר הרים גבוה עם נוף יפהפה של פסגות מושלגות ושלג שמגיע עד לרגליים שלנו. לבן בכל מקום. לבן וקר וקשה לנשום, אבל יפה, מאוד יפה. כשעה-שעתיים לפני זנגמו הנוף מתחיל להשתנות. פתאום רואים פה ושם צמחייה על ההרים. הם מתגבהים ומתחדדים והצמחייה נעשית עשירה יותר. מפלי מים ענקיים שוטפים מההרים ולמטה בעמקים זורם לו שוצף וקוצף נהר רחב. ירוק ועוד ירוק. פתאום, אני נזכרת שבעצם ירוק הוא צבע יפה כל כך.