במסגרת חודש התעסוקה אני משתפת בשינוי שעשיתי אחר פרישתי
בתחילה יש תחושת אופוריה. פתאם לא צריך לקום כל כך מוקדם, היום לא מתוכנן, פתאם שקט. פרשתי מהעבודה בפרישה מוקדמת בגיל חמישים וחמש. באותה תקופה נמכר המפעל בו עבדתי והרוכש הביא את אנשיו ואותנו הוותיקים דחקו החוצה. בתחילה זה הלם. את מוצאת את עצמך בבוקר צח וזיווני מהלכת ברחובות העיר, רואה עשרות גברים ונשים מסתובבים, השאלה הראשונה שעולה בך: מה - גם הם לא עובדים? מאז עברו עשר שנים. ה?ר?גל?ים לא נעלמים בבת אחת, יש כאלה שלא נעלמים כלל כמו למשל הקימה המוקדמת. עד היום הבוקר מתחיל אצלי מוקדם מאד. בתקופה שפרשתי מהעבודה גרתי בת''א. בית אריאלה הפך להיות לבית השני שלי. פגישות בחוגי ספרות, הרצאות, מספרי סיפורים, בקיצור ימים שלמים ביליתי בין מדפי הספרים. בנוסף, במשך שנה השתתפתי בתיאטרון חובבים, שחיתי המון בים, וכמובן המחשב ? שעולם שלם טמון בו. בקיצור ? הנאות לשמן. כיוון שחיית עבודה הייתי ונשארתי התחלתי להרגיש שחסר משהו. ביקשתי להתנדב אך כיוון שאני זקוקה גם להכנסה, מצאתי מקום מדהים שבו אני משלבת גם תעסוקה בשכר וגם התנדבות, אני מעבירה לילדי בית ספר ביפו הדרכה במחשבים. כאן המקום לספר על אגודת "יד ביד" שמטעמה אני מלמדת מחשבים: אגודת יד ביד פועלת כבר למעלה מעשרים וחמש שנה במטרה להעניק לילדים צעירים חום, אהבה וכישורי חיים ראויים. נשיאת האגודה היא שלי חושן שלא חוסכת מזמנה והונה כדי לאפשר איכות חיים לילדים (בגוגל אפשר לראות את הפעילות הענפה של אגודת יד ביד). האמת שבתחילה ממש לא ידעתי מה לעשות כיוון שבאתי מתחום שונה לחלוטין, עבדתי במחלקת רכש של מפעל. אך כיוון שמחשבים תמיד עניינו אותי, וסקרנית אני ללא תקנה, למדתי בעצמי את מיומנות המחשב. כשהתחלתי לעבוד עם הילדים התבקשתי להיכנס לאתרים הקשורים למשחקי חשיבה ולמידה, דבר שמעולם לא עסקתי בו. נכנסתי לאמביציה וכשמחפשים דברים מוגדרים גם מוצאים. מסתבר שמשרד החינוך מאד פעיל בנושא הזה ויש הרבה אתרי לימוד לילדים. מלבד זאת החברים שלי במוטקה יודעים על אהבת הצילום שלי, ומי שמגיע לאירועים שונים נהנה גם להצטלם וחלק מהתמונות והקולאז'ים אני מפרסמת (כמו למשל ברכתי לראש השנה שאני מצרפת כאן).
וכמו כן הבאת יופי של צילום-קולאז' של החברים.
כל הכבוד והמשיכי לעשות מה שאת אוהבת,
ממני באהבה,
הילה סילבי