אכזריות של ילדים

קראנו לה שו?ר?ה-ב??יל?ה. היא הייתה ניצולת שואה ערירית שבאה לגור בשכונתנו. לבושה הייתה תמיד בשמלה פרחונית מיושנת ומטפחת פשוטה לראשה. בחורף נוסף לה סוודר שחור מהוה שראה ימים טובים יותר. בידיה נושאת הייתה סל אחד או שניים ובו מספר מועט של מצרכים. ביתה היה צריף דל שניצב במרכזו של שדה. בחורף היה השדה מתמלא פרחי בר ובקיץ גדשו אותו קוצים גבוהים וצפופים שהגיעו כמעט עד לפתח. איש מלבדה לא נכנס לצריף ולא ראה מה יש בתוכו. מעולם לא תלתה כביסה לייבוש וגם את החלון היחיד אף פעם לא פתחה. כאשר אחד הילדים היה רואה אותה מתקרבת לשכונה, היה נותן את האות וכל השאר היו תופסים לעצמם מקומות מסתור מאחורי עץ או קיר ואורבים לה. כשהייתה כבר בטווח שמיעה היה האמיץ שבחבורה נותן קולו בצעקה: "שו?ר?ה ב?יל?ה, שורה בילה, ש?ט?יק נב?ילה!" (אידיש- שורה בילה חתיכת נבלה) וכל היתר היו מחרים מחזיקים אחריו וממהרים להתכופף ולהציץ בזהירות בנעשה. היא הייתה פונה כה וכה, מחפשת מנין באו הצעקות. משלא הייתה רואה איש הייתה מתחילה לצעוק באידיש, לנופף בידיה בזעם ולרוץ במעגלים. לזה, כמובן, חיכינו. מראה הנלעג עורר בנו צחוק רע. גם העלובים שבחבורתנו הרגישו עצמם גדולים וחזקים כאשר יכלו ללעוג למישהו אחר. כעבור זמן הייתה מתייאשת מלתפוס את המתעללים וממשיכה בדרך לביתה, כשהיא ממלמלת לעצמה דברים חסרי פשר בשפתה. אך מנת העלבונות עדיין לא תמה. כשהייתה כבר קרובה ביותר לצריפה היה שוב מתעורר אחד הילדים וצועק: "שורה בילה, שטיק נבילה" והמעשה היה חוזר על עצמו להנאת כל המלעיזים. לעתים קרה שהצליחה לתפוס את אחד הילדים שגבר עליו יצרו והמשיך להתבונן בה במקום להסתתר. או אז הייתה תופסת באוזנו וגוערת בו בשפה שלא הבין. למרות שנדמה היה שהיא מנותקת מהסביבה, ידעה לאיזה בית להחזירו. כאשר הייתה מביאה את השובב לאמו הייתה זו עומדת נבוכה בפתח ומבטיחה לה שתטפל ב"תכשיט" שלה עד שלא ירצה עוד לחזור לסורו. יום אחד נעלמה שורה בילה מהשכונה כלעומת שבאה. איש לא ידע מה עלה בגורלה. אז לא היו עדיין רשויות המטפלות באנשים כאלה. כאשר גדלתי מעט והתחלתי להבין טוב יותר את העולם שמסביבי, התביישתי מאוד במעשי. בקשתי למצוא דרך כלשהי לכפר עליהם וזו נמצאה לי רק לאחר שנים רבות. במהלך עבודתי בהוראה נתקלתי שוב, כמובן, באכזריותם של הילדים כאשר מגיע לסביבתם ילד חלש או שונה. דמותה של שורה בילה הייתה עולה בזיכרוני ועשיתי כמיטב יכולתי לעזור לאותו ילד ולהעמיד את "חבריו" במקומם.