העלייה לארץ בשנות ה-40, קיבוץ יגור והפלמ"ח

בלומה לביא, ילידת 1931 עליתי לארץ מאוקרינה בשנת 1946 עם קבוצת ילדים שאותרו ע"י הסוכנות לאחר שעברנו את השואה, ילדים שנשארו יחידים מכל משפחתם. את הדרך לארץ עשינו באניית שמפיליון. המקום הראשון בו דרכה כף רגלנו היה מחנה המעפילים בעתלית. קבלת הפנים הראשונה בארץ היתה ע"י איבוק גופנו ב דידיטי, וזאת מכיוון שפחדו שאנחנו נושאים מחלות. כמו כן, היינו בהסגר מספר ימים ורק לאחר מיכן ב1.5.46 הועברתי לקיבוץ יגור עם קבוצת ילדים שורדי שואה, שם קבוצתנו "קבוצת דרור". בקיבוץ יגור חשתי לראשונה בישראליות, זכורה לי קבלת הפנים בקיבוץ, שולחנות עמוסים מכל טוב, לראשונה בחיי ראיתי זיתים, חשבנו בתחילה שמדובר בסוכריות, ההפתעה היתה גדולה. 1947, שבת השחורה, כנראה מישהו הלשין ומסר מידע לגבי הסליק בקיבוץ. זכור לי כנערה שכל הקיבוץ גויס, חברים וילדים ובתוכם קבוצתי, קבוצת דרור. התיישבנו כולנו על הסליק, שרנו שירים וסירבנו לרדת ממנו. הבריטים הפעילו נגדנו זרנוקי סולר, ורק לאחר מאבק ממושך הצליחו להוריד אותנו מהסליק. ב1947, הוכשרנו והתאמנו כדי להצטרף לפלמ"ח. ערב הכרזת האו"ם גויסה ההכשרה כולה לשורות הפלמ"ח, עם פרוץ מלחמת השחרור צורפתי לחטיבת הראל כקשרית בגדוד רביעי פלוגה א', תחת פיקודו של יצחק רבין, מפקד המחלקה דדו ומפקד הכיתה רפול. ליוויתי את שיירות המזון שעלו לירושלים הנצורה, לא אשכח את קבלת הפנים המרגשת והצהלה, התקבלנו בשירה ובמחיאות כפיים. עם הקמתו של צה"ל ב1948 פרקו את הפלמ"ח, לצערי הרב עדיין לא הייתי בגיל גיוס, ילדה בת 16 וחצי, וכמובן כמוני שאר הילדים מקבוצתי. שוחררנו כולנו בפקודה מהצבא