הזיכרונות שנשתמרו על אף ולמרות שהבתים נעלמו
הסיור שלי בצפון תלאביב הוביל אותי לרחוב מיכה. כל הרחובות בסביבה נשאו שמות של נבייאים ישעיהו ירמיהו יחזקאל וכ"ו.. מיכה היה רחוב קטן כפי שהספר מיכה בתרי עשר היה קטן. הבתים הישנים עם החצרות והגינת נעלמו וקשה היה לי לזהות את הרחוב שהכרתי ושגדלתי בסמיכות אליו. גם בית הכנסת התימני שנהגתי להתפלל בו בילדותי ושביליתי בו חודשים רבים בחופשים הגדולים בסיום שנת הלימודים.נעלם. חיפשתי זיכרונות והן נעלמו. נזכרתי בשעורי התורה שהתנהלו בחדר שהיה בבית הכנסת. זכרתי את השולחן הארוך שהוצב במרכז החדר כשמשני צידיו ישבנו הדרדקים מעיינים בספר האחד הפתוח שהיה פרוס במרכז השולחן. המורי התימני לימד אותנו פרקי תנ"ך בנוסח תימני. קשה היה לי לבטא את המילים במבטא התימני כשקמץ הופך לחולם ו חולם הופך לצרה. כל טעות הייתה גוררת הצלפה על כף היד במוכוו'ט , קנה החזרן שהמורי החזיק בידו ונהג להצליף בנו בכל פעם שטעינו או הסטנו מבטנו מספר התורה..לא ברור היה לי מה אני עושה שם. הרי אני לא תימני אני פרנק פארך , כך צעק לעומתי אביו של הילד השמן שכולם התעללו בו. לא היה זכר לבית הכנסת ולא עלה בידי לברר מה עלה בגורלו של המורי התימני שחינך אותנו בחופשים. זכרתי את הפליאה של המורה כאשר ביקשה ממני בכיתה א" לקרוא את המילים שבספר. קראתי אותם ברהיטות ובמהירות באופן שוטף . המורה חשבה שלמדתי את המילים בעל פה והגישה לי ספר תנך וביקשה שאנסה לקרוא פסוק מסויים. לאחר שקראתי בצורה שוטפת את כל הפרק הרמתי את ראשי וראיתי את הפליאה בעיניה.. ידעתי לקרוא מלפנים מאחור וגם מן הצד. גם אילו לא הייתי רוצה ללמוד בצורה זו המוכוו'ט של המורי דירבן אותי ללמוד.. הזכרונות החזירו אותי אחורה ופתאום התחוור לי שהייתה זו תקופה יפה בחיי. . ילדות עשירה בארועים. ילדות בסביבה שהייתה מעיין כפר . סביבה שכולם הכירו את כולם . ותמיד נמצא האדם המתאים שמוכן לעזור. עמדתי שם באמצע הרחוב ועיני הוסטו לעבר פינה ברחוב.. הבית שציפיתי לראות נעלם. במקומו עמד מבנה גדול בבית שנהרס גר בזמנו אליעזר בחור גדול ורחב כתפיים שהיה שונה מאיתנו בני התישחורת. היה משהוא מיוחד באליעזר שהבדיל אותו משאר הילדים. משהוא לא ברור שהפך אותו לדמות סמכותית. אליעזר היה בוגר מאיתנו והיה גם אדם חושב ורציני. הידיעה על מותו הטרגי השאירה בנו עצב רב. אליעזר היה בין אנשי שיירת הרופאים והאחיות שהותקפו בדרכם להדסה בהר הצופים. אלפי ערבים תקפו את השיירה הרגו את אנשיה והעלו אותה באש. אליעזר שהיה מקלען במשוריין שליווה את השיירה נהרג גם כן. מעניין מדוע אנו נוטים לזכור בעיקר את המתים.? הסתכלתי שוב ימינה ושמאלה ופתאום התחוור לי שהסביבה זרה לי. היא הייתה קרובה לי עם בתיה הישנים אולם אלו נעלמו ועכשיו זה רחוב שונה ואין בו מאומה שיחזיר לי את הזיכרונות. ואז חשבתי לעצמי כמה חשובים לנו הזיכרונות. חשבתי על אלפי האנשים שנוסעים למדינות רחוקות רק בכדי לראות את הזיכרונות מאותן מדינות, לראות את הבתים שבהם גרו הוריהם ומשפחותיהם. ברבים מן המקרים האכזבה גדולה. הקידמה שינתה אזורים שונים . בתים וגם רחובות נעלמו ובמקומם הוקמו גורדי שחקים. גם אני חשבתי באותו רגע עד כמה חשובים לנו "הזיכרונות" גם אם נעלמו הסימנים מן העיין. הם נמצאים אצלנו בראש. הם חשובים גם אם הם זיכרונות עצובים וכואבים.