הזיכרונות הן הנידבך בבניית העתיד

הייתי מוכן לסיור הנוסף בסביבת ילדותי, סיור זיכרונות של ילדות מלאת חוויות וארועים שהשאירו בי את חותמם . ישבתי והרהרתי באותן שנים ,השוותי את צורת החיים אז לעומת החיים בעידן החדש שעבר תהפוכות רבות. הרהרתי בקשיים שעמדו בפני עקרות הבית לדאוג לארוחות סדירות לבני המשפחה למרות שהפרוטה לא הייתה תמיד מצויה בכיס. עלו בזכרוני ארועים שאז לא הייתה להם משמעות אולם כיום התמונה נראית אחרת. זיכרונות קטנים שוליים על אשה שנכנסת לירקן ומבקשת לקנות שני גזרים , קישוא אחד ושני תפוחי אדמה וכמה עלי פטרוזיליה. אז זו הייתה תמונה פשוטה אולם היום אתה מבין אחרת את המשמעות שלה. האישה הייתה צריכה להכין מרק למשפחה והירקות שקנתה הן מה שיכלה להרשות לעצמה. אנשים נסעו באוטובוסים לשוק על מנת לחסוך כמה פרוטות ממחיר הירקות. היו משפחות ששלחו את ילדיהן לשדות לקטוף את עלי החובזה על מנת להכין מהם מאכלים טעימים. חחח.. הנשים לא אמרו אף פעם שהן משתמשות בעלי החובזה על מנת לחסוך במזומנים והסבירו כי העלים טעימים ועשירים בויטמינים.. אף אחד לא התלונן על המחסור . כולם קיבלו זאת בהבנה . זה היה המצב כאשר משכורתו של פועל הסתכמה בשנים עד שלוש לירות מנדאטוריות. אצלנו בבית המצב היה שונה . אבי עבד בבית המשפט קרוב אל שופטי בית המשפט הבריטיים. משכורתו היתה גבוהה ממשכורתו של פועל וכך יכול היה לפרנס בכבוד את משפחתו הענפה.. התעוררתי כמתוך חלום והחלטתי שהגיעה השעה לצאת לדרך. נכנסתי למכוניתי והופ אני על כביש חיפה בדרך לצפון תלאביב. הפקקים לא הפריעו לי. אני חופשי וזמני בידי ואף אחד אינו מחכה לי. כך נהנתי מנסיעה איטית ושקטה מאפשר לעצמי להתבונן אל יתר הנהגים חסרי הסבלנות שצפרו ואותתו בפנסיהם על מנת לזרז את הנהגים שלפניהם. דבר לא עזר הפקק התארך וכנראה הייתה סיבה מיוחדת להתהוותו. בהמשך התברר כי הייתה תאונה שעצרה את התחבורה. מישהו היה להוט כל כך לעקוף את זה שלפניו והתנגש ברכב שהגיע ממול. . שתי הדקות שרצה להרויח עלו לו ביוקר. אני לא מהרתי ושעתי הייתה בידי יכולתי לראות באופן מפוכח את מה שאחרים לא ראו. כולם מהרו ועבורם מה שהיה חשוב זה לעקוף ולהרויח כמה דקות . ראיתי נהגים עצבנים כועסים ומקללים. ראיתי נהגים פרועים שעלו על מדרכות על מנת לעקוף את המכוניות שלפניהם אולם ראיתי גם נהגים כמוני שישבו שלווים וחיכו בשקט שהפקק יתפוגג.. עכשיו אני ברחוב איבן גבירול מתקרב לרחוב שגרתי בו בילדותי. רחוב יהושוע בן נון לא רחוק מאנדרטת כיבוש הירקון ע"י הבריטים בשנת 1920.. קשה היה לי לזהות את האנדרטה. בזמנו הייתה בולטת על גיבעה חשופה. היום היא מוקפת עצים ופרחים ונחבאת אל הכלים.. המשכתי בנסיעתי שולח מבט לשמאל. שם עמד בית המטבחיים ,קומלקס של מבנים מוקף חומה באורך של כמה מאות מטרים.. הכל נעלם ובמקום נמצאים עכשיו שורה של מבנים רבי קומות שכבשו גם חלק מהרחוב הרחב שזכור לי. הסתכלתי לימיני מצפה לראו את הבתים בני הקומה עם החצרות הגדולים שהיו שם . הבתים נעלמו ונעלמו גם החצרות במקומם צצו בנינים רבי קומות. חיפשתי את המקום בו עמד ביתנו אולם תוך כדי נסיעה פיספסתי אותו. לא יכולתי לזהות את מיקומו לאחר שקידמה הפכה את הרחוב לסימטה צרה שבקושי אפשר היה לעקוף את המכונית שלפני. נוף הילדות נעלם ועימו נעלמו כל שוכני האזור. המציאות טפחה על פני . הזיכרונות שנשתמרו בי הציגו בדמיוני את האזור כפי שזכרתי . אזור רחב ופתוח. שכנים שהם יותר משכנים הם היו כמו משפחה.. עשיתי סיבוב באזור. עברתי ליד שדרת בתים שפעם היה שם פרדס. נזכרתי במעשי הקונדס שלנו, ילדים בני שבע נלחמים נגד נחילי דבורים. עמדנו בדרכם עם לוחות עץ שתלשנו מארגזי תפוזים והיינו מכסחים את הדבורים במעופם. הקליק שנישמע בישר כי עוד דבור נפל שדוד. אלא שלא כל פעם יצאנו מהקרב הזה וידינו על העליונה. אני זוכר את הפעם שהדבור נחת עלי ועקץ את מבושי. אמי המבוהלת רצה איתי אל דר' דאובר, רופאת המשפחה שהכירה אותי מביקורי הקודמים. ילד בן 7 עומד לפני הרופאה ומסרב להפשיל את מכנסיו.. הכאב התגבר בסוף על הבושה וראיתי את דר' דאובר מחפשת עוקץ של דבור אולם פרט לעוקץ שלי לא מצאה דבר . . שבוע ימים הלכתי כואב ודואב. הוזהרתי גם על ידי האמה לא להתעסק יותר עם דבורים. אולם האזהרות לא עזרו . שבוע לאחר מכן חזרתי למלחמה עם קרש עץ מנפץ דבורים במעופם. חזרתי לביתי בהרצליה קצת מאוכזב. מאוכזב שהעבר שהשאיר בי זכרונות כה רבים נעלם. העבר נעלם אולם הזיכרונות נישארו חקוקים בראש הם לא יימחקו. חשבתי בלבי עד כמה חשוב לנו העבר והזכרונות שהרי הם הנידבך לבנייתו של העתיד. כל ההוויה שלנו בנויה על זיכרונות העבר. משם אנו שואבים את תעצומות הנפש ורוקמים את העתיד