גר ראשון של חנוכה ללא אמא

ישבנו שם כל החבורה האבלה מביטים על החנוכיה שהוצבה על השולחן כשעליה ניצב נר ראשון ושמש. הזמן אץ ואף אחד מבני המשפחה לא העז לפצות פה ולהזכיר את החנווכיה. דומה היה :"שהיא" תיכנס לפתע לסלון ותקרא : "הגיעה השעה להדליק את החנוכיה." אולם השקט שלט בכיפה ומילה לא נאמרה ופיתאום חדרה בנו התודעה צריך להדליק את נרות החנוכה. היא לא תיתן עוד את ההוראה. וכאילו על פי פקודה כולם קמו וניצבו ליד החנוכיה עמדנו שם חבורה אבלה על אמא שהלכה ולמרות שנשקה למאה , אמא זו אמא וכולנו הרגשנו בחסרונה היה זה חג ראשון שנצטרך לחגוג ללא נוכחותה. הסתכלתי ימינה . שלחתי מבט שמאלה כולם הישירו מבט אל הנרות וממתינים לאח שידליק את החנוכיה. ואז גם בלי אותה פקודה הדליק אחי את נרות החנוכה לרגע היה נידמה לי שאני מרגיש בנוכחותה. היא אמנם הלכה לעולמה אולם דמותה תישאר חקוקה בלבותינו. חג חנוכה שמח