דודו

אנשים נפלטים כך באמצע החיים , ממעגל החיים. לא כך סתם הסיפורים הם רבים ושונים, וכואבים. הפעםנ אני רוצה לדבר על הומלסים, ישנם חסרי בית שהם אלכוהוליסטים ונרקומנים, וישנם כאלה שלא רוצים להעזר באף אחד. כבוד? אגו? האם נשאר משהו מזה? מתברר שכן, אולי זו דרך חיים, שאליה התרגלו. מן נוודות שכזאת, בלי מחויבות, משוחררים מכל נטל והתחייבות כלפי עצמם וכלפי אחרים. המקרים שאותם אני מכירה,אינם שייכים לקבוצה זו, הם אינם נרקומנים וגם אינם אלכוהוליסטים, זהו סיפור אמיתי. אדבר כאן על דודו, שהיה בחור חמד, עיתונאי ממוסד, בעל משפחה, אחד מן השורה, אשר נפלט באמצע החיים. בעקבות פציעתו במלחמת יום הכיפורים, בה היה קצין, כל פיקודיו אשר היו עמו בטנק נהרגו, הוא היה היחידי ששרד. הם היו חבריו הלוחמים, יחד צחקו ובכו, התבדחו וקיטרו, כעבור שניה הם היו חרוכים ומעוותים. כתוצאה מזה הוא הפך להלום קרב, למחייתו הוא מחלל בחלילו המתלווה אליו בנאמנות של כלב אל אדוניו. הוא ניצב בפינת רחובות קינג ג'ורג' - דיזנגוף, שם ראיתיהו לראשונה. מחלל ומתנועע לקצב החליל, קדימה ואחורה ימינה ושמאלה. כאשר התחלתי לדבר איתו הביט בי מבעד לכחול של עיניו בריכוז ובסקרנות של ילד. איך הגיע לרחוב הוא נושא עמוס ומורכב שלא העזתי להעלותו, ולשאול אותו בקשר לנושא רגיש זה. גם כאשר קראתי את ספרו "נגן הרחוב", לא הייתה שם התייחסות כל שהיא ל-איך התגלגל לרחוב, אלא רק לחברו החליל, ולחבריו הנגנים הרוסים, ולפילוסופית החיים איך לשרוד ברחוב ולא לאבד צלם.