העיניים והיד המושטת של הילד שידרו תחינה לפת לחם

כשאנו שומעים היום את המילה רעבים הלב נחמץ. המושג רעב בדורנו שונה ממה שהכרנו בתחילת המאה הקודמת. ראיתי את הילדים שתמיד היו רעבים. היו מוכנים לבצע כל תעלול שביקשת מהם העיקר שיקבלו את חתיכת הפיתה שאחזת בידך וניפנפת בה אל מול עיניהם הרעבות. היה זה רעב מסוג שאנו לא מכירים היום ,רעב ממשי . בית שאין בו גם את מנת האוכל המינימלית למלא בה את בטניהם המקרקרות של ילדי המשפחה. המשפחות העניות הללו היו מביאות לעולם 8-10 ילדים . אולי רצו להשלים מניין למינחה או ערבית או ליצור קבוצת כדורגל משפחתית.. שילטונות המנדט לא נתנו את דעתם לאותם משפחות עניות. לא היו גם ראשי מחאה שיצעקו גיואלד וידרשו דיור הולם. רבים מהמשפחות גרו בצריפונים הבנויים עץ ופחים. הגגות היו עשויות פח ועם הגעת החורף היו המשפחות צריכות לישון בלווית תזמורת של הגשם הדופק על לוחות הפח. אלא שלא רק הגשם ניגן למשפחות . לעיתים כאשר היו בני נוער חוזרים הבייתה לאחר בילוי ובימים ההם היו חוזרים הבייתה לא יאוחר מהשעה 11 , היה מתעורר בהם היצר הרע הדוחף אותם למעשי קונדס. מטח אבנים על גגות הפח היה מעיר את כל השכונה ומקפיץ את הילדים ממיטותיהם. הקללות וצעקות השבר של הילדים היו נמשכים שעה ארוכה.. כזו הייתה השכונה של תחילת המאה שעברה . השנים חלפו, הילדים גדלו והשד יודע כיצד הפכו רובם לגברים חסונים למרות הרעב הכבד ששרר בבית. פגשתי מאוחר יותר כמה מבני השכנים מהמשפחות המורעבות. הם יצרו משפחות ועבדו קשה על מנת שילדיהם לא יחוו את מה שעבר עליהם. הם עבדו בכל עבודה שנזדמנה. חלקם הפכו ימאים והיו גם כאלה שפתחו עסקים. מי שרעב ללחם היה מוכן לעסוק בכל עבודה שתפרנס את משפחתו. כשאני נזכר באותם ילדים רעבים שהיו מתחננים לקבל פרוסת לחם או פת קיבר, עוברת בי צמרמורת. מה שזכור לי בעיקר הם העיניים המתחננות. זו התמונה שאני זוכר יותר מכל . עיניים מתחננות ויד שלוחה לעברנו. העיניים והיד המושטת סיפרו את סיפורם העצוב מדי חג אני נוהג לקבל מעטפה ובה בקשת תרומה להאכלת עניים. המעטפה הזו מזכירה לי את העיניים והיד המושטת .ואני שולח את היד אל הכיס אל פנקס השקים.