פגישה מקרית

בשבוע שעבר יצאתי לבוקר של סידורים היה בוקר קר מאוד ובסיום הסידורים הלכתי לתחנת האוטובוס בהגיעי לתחנה עמד איש זקן וחביב חייך מעט ובירך אותי בבוקר טוב בירכתי אותו כמובן חזרה ולאחר דקה הוא שאל אותי מדוע אני לא לובשת את המעיל שהחזקתי בידי הסברתי לו בחיוך שאני אחרי סידורים והיתה לי הליכה מעט ארוכה להגיע לתחנה ולכן חם לי הוא חייך ושאל אם אני אירופאית ועניתי לו בשלילה ואז הוא החל לספר לי מעט מסיפור חייו בראשי פרקים הסיפור התחיל שממקום שהוא היגיע לארץ היה קור אימים שהטמפרטורותשם היו הרבה מתחת לאפס והוא המשיך לספר שהוא היה בגרמניה בתקופת השואה יחד עם אחיוהם היו נערים בגילאי 15 ו 17 והם עבדו במחנות עבודה הוא סיפר כיצד אחיו שמר עליו ודאג לו במחנה וכי מי שרצה לנוח לרגע מכל סיבה שהיא מייד ירו בו הוא ראה כיצד ילדים קטנים חסרי ישע נורו כי לא עמדו בסטנדרטים שהגרמנים הציבו אני כותבת ועומדות לי דמעות בעניים אך במראה פניו ובעמידתו הזקופה של האיש החביב לא הרשתי לעצמי לבכות כי הרגשתי שהוא לא רוצה שירחמו עליו אלא רק למצוא אוזן קשבת הוא סיפר כמובן בראשי פרקים שהוא ואחיו שרדו את המחנות והיגיעו לארץ הקימו משפחות ואחיו אף היגיע לדרגת קצין במישטרה והיה גאה על כך מאוד תוך כדי השיחה שלנו הוא היתקופף מעט עם חיוך חביב ושאל אם אפשר לתת לי נשיקה הייתה זו סוג של אמירה כתודה על ההקשבה האוטובוס היגיע איחלתי לו בריאות ושנים טובות וכשעליתי לאוטובוס הרגשתי סוג שלריקנותכי לא ידעתי באותם דקות במה אוכל לציע לו עזרה חוץ מלשוחח ולהקשיב