החאג' האופה שנהג לקחת מעשר

אני זוכר את עצמי, ילד בגיל 7 נושא תבנית על ראשו צועד בשביל המוביל אל הכפר הערבי סומייל. הדרך הובילה אל התנור של חאג'. כך קראנו לבעלים שהיה גם האופה . רק לאחר מכן נודע לנו כי חאג' הוא תואר שניתן למי שמילא את חובתו הדתית ועלה למכה .היום מכנים תנור כזה מאפיה. אולם בזמנו ראינו בו תנור שחומם בגזעי עצי הדר ולתוכו הוכנסו תבניות החלות והלחמים השטוחים.שהביאו היהודים לאפיה. . כך נהגו רוב השכנים שביכרו את המאפים העצמיים על הלחמים שנמכרו בחנות של מוישה. החאג' נהג לקחת לו מעשר , לחם או שניים מהתבניות וכן גבה "תעריפה" על כל תבנית . תעריפה הוא המטבע המנדטורי בערך של 5 מיל או חצי גרוש כפי שנהגנו לכנות אותו.. לא אחת ראינו כיצד החאג' היה מוציא מהתנור קיפוד אפוי ופיו לא פסק למלמל דברי שבח על טעמו של בשר הקיפוד וכיצד ישפר את טעמו בעזרת תבלינים שאסף בשדה. . התנור שכן בתוך חושה שהייתה ממוקמת בתוך פרדס . כך נראו רוב בתי הכפר. חושות ועוד חושות ,צריפים ושדות ורק בית לבנים אחד עמד שם באמצע הכפר. בית לבנים שהתגוררה בו משפחה יהודית. הייתה זו המשפחה היהודית היחידה שגרה בכפר הערבי סומייל. לילדם שלמד יחד איתנו בבית הספר קראנו סומייל. השם סומייל ליווה אותו לאורך כל תקופת הלימודים ורבים לא ידעו מה שמו האמיתי.. הכפר סומייל היה כעין אי מוקף בשכונות יהודיות . כפר ערבי מוקף בתי יהודים. שני הצדדים ידעו לחיות יחד בשלום ולהשתמש בכישורים של כל צד. אנשי הכפר נהגו להציע את מרכולתם כשהם מביאים אותה על גבי גמלים או חמורים אל פתחי בתי היהודים.. הם ידעו כי כל משפחה תרכוש כמויות גדולות של ירקות ופירות. כילד אני זוכר כיצד מטען שלם של אבטיחים היה עושה דרכו מגב הגמל אל מתחת למיטה הכפולה בחדר השינה. או כיצד הועבר שק תפוזים מגבו של החמור אל פינת המרפסת. . רוב דיירי השכונה שלטו בשפה ולכן יכלו לתקשר עם ערביי הסביבה. השכנות הטובה נעלמה במלחמת העצמאות. אני זוכר כיצד הופתעתי כאשר שוחררתי מהצבא לראות שהכפר התרוקן. . כל אנשי הכפר נטשו אותו . בהמשך נעלמו כל בתי החושות בכפר. לאורכו של הכפר נסלל כביש רחב והבניינים הגבוהים שנבנו לאורכו מחקו כל שריד של הכפר סומייל . מעתה היה זה רחוב אבן גבירול. רק שריד אחד נשאר בשטח. הבית מלבנים היחידי שהיה בכפר והמשפחה היהודיה. שהמשיכה להתגורר בו .