לזכרם של הורי שלא היו בגטאות, לא היו במחנות השמדה,
אך חייהם השתנו ללא הכר בגלל השואה. אילו לא היתה מלחמת העולם, משפחתו של אבי סנדר היתה ממשיכה באורח החיים המסורתי של חיים יהודיים בעיר הפולנית לודג' ומשפחתה של אימי אטל היתה ממשיכה את חייה בחבל הארץ בסרביה שהיתה באותה תקופה בשלטון רומניה. הורי לא היו נפגשים מעולם, ואני לא הייתי באה לאויר העולם, ולא הייתי נקראת על שמה של סבתי מינה שאת התיעוד האחרון עליה מצאתי בדפי העד להנצחה ב"יד ושם", כשאבי הנציח את זכרה של אמו מינה בת 50 את זכרו של סבי יעקב בן 55, ואת זכרם של אחיו ישראל בן 25 ואחיותיו שיינה בת 15 וחנה בת 12. כך נודע שהורי אבי אחיו ואחיותיו נספו בגטו לודג' בשנת 1943. אבי הנציח את זכרם בשנת 1957. יהי זכרם לעולם ועד. לימים נמצאו שתי אחיות נעמי וצ'רנה שאבי עזר להן בקליטתן בארץ. לולי פרצה מלחמת העולם השנייה לא היה שום סיכוי להורי להיפגש. כשאבי, בחור צעיר שברח מפולין לרוסיה, ואמי ברחה עם סבתי מאזור לאזור, מכפר לכפר עד שאחרי תלאות הם הכירו לקראת תום המלחמה במחנה מעבר של הג'וינט הארגון היהודי אמריקאי. ההורים כמעט ולא דיברו אבל משברי זכרונות שגונבו לאזנינו הבנות יצרתי פאזל משפחתי שעם השנים הוא האמת שלי. לפני שנתיים כתבתי את "שברי זכרונות של ילדות" לזכר הורי וסבתי. והיום כשהנכדים שלי קוראים בספר אני שמחה שמעגל החיים ממשיך, ותקוותי שעד עולם.
אחי תיעד אותו כשהיה במיצעד החיים בטרבלינקה
מקום הרצחם של משפחת אבי ז"ל בהיזדמנות אני
העתיק את הסיפור ואכתוב אותו כאן.
הסיפור בכל זאת נוגע ללב יפה מינה נהנתי למרות הטרגדיה שלנו