ניקמת הים או ניקמתו של פוסידון
המחנה מוקם על חוף הים מרחק של כמה עשרות מטרים מקו המים. 12אהלים שהוצבו במעגל. . האמונים היו קשים והזמן החופשי שעמד לרשותנו לא היה רב. . מידי בוקר השקמנו קום לריצת בוקר למרחק של 10 ק"מ. . משם ישר לאוהל ששימש חדר אוכל. ידענו שנבלה שעות רבות בים ולא היה טעם להתקלח לאחר הריצה. היה זה בוקר מיוחד או יותר נכון לומר טרום בוקר. הצלצולים החדים העירו אותנו משנתנו בשעה 4 לפנות בוקר . החושך עדיין שלט ברקיע והשמיים רמזו כי סערה משתוללת בחוץ ופוסידון אל הים מאיים לרסק את סירות האימונים שלנו.. הים היה גלי והסירות הקשורות בעוגנים התנדנדו על הגלים כקליפות אגוז מאיימות להתפרץ אל החוף. הפקודה שניתנה הייתה קצרה. לקפוץ למים ולהוציא את הסירות מהים. הקור העז גרם לנו לקלל את פוסידון אל הים ואת נותן הפקודה.. תוך שניות ספורות זינקנו אל המים הקרים. . במאמץ רב הצלחנו לגרור את הסירות אל החוף ולהרחיקם מאזור הסכנה. .אחרי מאמצים רבים שנמשכו כשעתיים יכולנו לדווח שהמשימה בוצעה והסירות הועלו אל החוף. חשבנו שעכשיו נוכל להיכנס חזרה למיטה החמה לחמם את אברינו הקפואים . לא כך חשב מפקד היחידה. הייתה זו הזדמנות עבורו להוכיח לנו כי במלחמה יהיה עלינו לבצע משימות מעבר לקווי האוייב דווקא בשעות הקטנות של הלילה , משימות שעלולות להימשך שעות רבות. "היכון לריצה" הידהדה הפקודה והחלה ריצת הבוקר למרחק של 10 ק"מ.. חזרנו לארוחת בוקר ושוב הדהדה פקודה להכין מפרשים יוצאים לים. הים היה סוער אולם הייתה זו הזדמנות לשייט בתנאי ים קשים. נשאנו את המפרשים והעלנו אותם על הסירות. השעה הייתה 9 בבוקר והים היה פחות סוער . דחפנו את הסירות אל מעבר לגלי החוף ,הרמנו מפרשים ויצאנו בשיירה ללב ים. . הרוח החזקה הכתה בחוזקה במפרשים והרגשנו שהסירות חותכות את המים במהירות בל תאמן... היינו צעירים בני 16.5.- 17 .פרט לשני עולים מרוסיה שגילם היה מעל 20. המהירות הזרימה את האנדרלדין בדם. . מתחנו עוד את מיתרי המפרשים והגברנו את המהירות . היה זה אימון אולם היה זה גם משחק מסוכן . הייתה זו התגרות בפוסידון שבודאי כעס עלינו על שהפרענו את מנוחתו והתנהגנו כמו במגרש הביתי שלנו. הבדיחות שנזרקו לאויר גרמו לפרצי צחוק. . אחד החיילים החל לשרוק . הדבר עורר את חמתו של חברו שטען כי קיימת אמונה בין יורדי הים ששריקה מעוררת את פוסידון וגוררת אחריה אסונות. הוא ציין עוד כי המספר 13 גם כן מסמל מזל רע ומספרנו על הסירה היה 13 לאחר שהאלחוטאית הצטרפה אלינו לשיוט. מישהוא העיף מבט לאחור והודיע שאנו לבד בשטח ויתר הסירות נעלמו וכנראה חזרו לחוף. מידי פעם נכנסו מים לסירה והיה צורך לרוקן אותם ואז התברר שהדלי שמיועד להוצאת מים לא נמצא על הסירה... מפקד הסירה החליט שחייבים לחזור אל החוף .. הפננו את הסירה לכיוון החוף עכשיו הרוח הייתה גבית. פרסנו מפרשים ובשיוט פרפר דהרה הסירה במהירות של סירת מרוץ. הסתכלתי אל ההגאי. ראיתי את האקסטזה שאחזה בו. הוא נהנה מהמהירות ומתח עוד את מיתרי המפרשים על מנת להגביר מהירות . ואז זה קרה. הגל שהגיע מאחור טילטל את הסירה . הרים אותה באויר והוריד אותה בכוח כשהחרטום נתקע במים והסירה מתהפכת מעלינו.. השעון הראה את השעה 3 . אנחנו לא מאבדים עשתונות. מנתקים את התורן מהסירה ונאחזים בו עד שתגיע העזרה. בודאי ירגישו בחסרוננו וישלחו סירות להציל אותנו. איזה באסה. מה קרה לאחר מכן ?זה כבר סיפור אחר .
כל פעם שאני קורא.אך אצלך הסיפורים
הם אמת לאמיתה.
בנחיתה לעזה החברה צעדו -רצו מהים כ-15 ק"מ . זה הצריך כושר גופני טוב.
פזוסידון אל הים מסמל את השליטה על הים. מלחים מאמינים באמונות טפלות כמו אלו שהזכרתי. הסכנות על הים הם שדוחפים אותם להאמין באותן אמונות. לא לשרוק לא להזכיר את המספר 13 ועוד. משום כך הזכרתי בכותרת את ניקמתו של פוסידון