לאן נשאה אותם הרוח
השכונה בצפון תל אביב ,בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת , הייתה קטנה וכולם הכירו את כולם.. כילדים נהגנו להתארגן לקבוצות הן לצורך משחקי מחבואים או למלחמה נגד ילדי השכונה הסמוכה. . כשאני אומר מלחמה אני מתכוון לכך. הייתה זו מלחמה במלא מובן המילה. . הנשק היו הרוגטקות וכלי משחית שבנינו שיכלו ליידות אבנים גדולות. לא אחת הגענו הבייתה עם חור שותת דם על ראשנו. בראיה לאחור קשה להבין כיצד התייחסנו לכך כאל משחק. לא הייתה טינה ולאחר "המשחק" אפשר היה לראות את הקבוצות מנתחות יחד את ליקחי "המלחמה" ומי הייתה השכונה "שניצחה". אף אחד לא שמר טינה על חור שניפער בראשו או על לסת שהתנפחה. שיחקנו יחד גם כדורגל כאשר הכדור היה ממולא בסמרטוטים. .אף אחד לא הרשה לעצמו לרכוש נעלי כדורגל והמשחק התנהל כשהשחקנים הצעירים יחפים. גם במשחק זה היו פציעות. אני זוכר בעיטה בכדור שלא התלבש טוב על הרגל והזרת ברחה הצידה בזוית של 90 מעלות. הטיפול אצל דר' דאובר הכירוגית עלה שילינג., סכום גדול באותם הימים. לכן טיפלנו בכך בעצמנו. גזר עץ בפה . החבר מושך את הזרת ומחזיר אותה למקומה. השיניים נגסו בגזר העץ אבל חסכנו שילינג. הימים חולפים מהר. הילדים לומדים ומחפשים את מקומם בחברה הן בארץ והן במקומות שונים בעולם .. מלחמת העצמאות מוצאת רבים בצבא ומאוחור יותר הם מתפזרים בארץ ובעולם.. לעיתים אני תוהה מה קרה לאותם נערים שגדלנו יחד באותה שכונה. ולאן נשאה אותם הרוח. מאוחר יותר צברתי מאות חברים ומכרים , ידידים מהצבא. ידידים ממקומות העבודה. אולם המחשבות תמיד מתמקדות בחברי הילדות. זו הייתה חברות שונה חברות של מי שגדל בשכונה . שכונה שהייתה כעין משפחה. אני זוכר את ידידי אליעזר שגר לא הרחק מביתנו למדנו יחד באותה כיתה ושיחקנו יחד בשכונה. לא אחת תהיתי מה קרה לאליעזר שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה עד שנודע לי מפי אחי, שהיה מנהל בכיר בבנק בניו יורק ,כי פגש לקוח עתיר נכסים בעל מפעל גדול במקסיקו ותוך כדי שיחה התברר שזה אליעזר ידידי שהרוח הטובה נשאה אותו למקסיקו.. זכרתי את הבית המט לנפול בו גרה משפחתו של אליעזר ושמחתי לשמוע על הצלחתו. . משהוא טוב צמח כאן בשכונה. ילדים שלמדו " ללחום", גם אם היו אלו מלחמות אבנים ,מלחמות שחישלו אותם ואיפשרו להם לצאת לעולם הרחב ולהצליח.. בשנים מאוחרות פגשתי גם את בנימין, חבר ילדות קרוב . פגשתיו 30 שנה מאוחר יותר. עכשיו כבוגרים אנו מסתכלים על החיים מזוית ראיה שונה. ביסוס כלכלי זה שם המשחק . זה מה שחשוב לאותם הנערים שהחיים לא הטיבו עם משפחותיהם.. בנימין הקים קואופרטיב בשיתוף עם כמה חברים ויחד הקימו מפעל לעבודות מתכת.. והיכן כל היתר . להיכן נשאה אותם הרוח הטובה? . האם הם יושבים בניו יורק או באמסטרדם או במדינה ששם יכלו להקים עסק ולהשיג את מה שלא היה להם בילדותם? לא אחת אני תוהה היכן הם חברי הילדות . לאן נשאה אותם הרוח. ? לעיתים אני נתקל במודעת אבל בעיתון. השם זהה לשמה של ידידה שלמדה איתי. האם זו היא? ועוד מודעת אבל על מותו של גיבור. ידיעה מעציבה. על נער חייכן שגדל במעון הילדים לידנו ושיחק עימנו בשכונה.. כמה התגאנו בידיעה על הענקת אות העוז על אומץ לב בקרב ..כמה דאגנו כאשר נודע לנו כי נישבה ע"י הליגיון הירדני כאשר השתתף במבצע יחד עם הגיבור האגדי מאיר הר-ציון בשרות ביחידה 101.. לעיתים אני גולש באינטרנט ומחפש את השמות שעולים בראשי אולי הם יצוצו שם. או אולי הם כבר אינם בחיים? .חוסר הידיעה מעציב.. לאן נשאה אותם הרוח?
ולאן נעלמו כולם, כל חברי הילדות זאת אנחנו תמיד שואלים....
אני הצלחתי למצוא בעזרת הפייסבוק חברה מגן הילדים שלאחר מכן המשכנו ללמוד בבית ספר עממי ובתיכון , כיום אנו שומרות על קשר ומעלות זכרונות ילדות השמורים עדיין בזכרוננו.
מאחלת לך כל טוב, אולי תגלה באחד הימים איזה חבר ילדות ?
חברי ילדות שמורים חזק בזיכרון. זו תקופה שבה בילינו ימים ולילות יחד . ראינו יחד את העתיד או יותר נכון תיכננו את העתיד שהשתנה לאין ערוך. חברי הילדות שונים מהחברים שצברנו בשלב מאוחר יותר כשהתבגרנו. ותמיד אני חושב עליהם לאן נשא אותם הרוח?
חובר למעמקי זכרונות
מדמין ימי ילדות
מצחקק אלי הקדמה
שבכל הטוב רבות נגסה
איפה הם הבחורים ההם
מאותם ימים נפלאים
הירבתה לחבור לתוכי
בזכרונות לצמרר גופי
כל הכבוד המשך לתזכר.
תודה על התגובה..
הזיכרונות שלי מתעוררים כאשר אני משווה שתי תקופות שהן שונות בתכלית. תקופה שלכולם לא היה. אנשים חיו בצנע ובהשוואה לתקופה החדשה אפשר לומר שחיו בעוני . אולם מנגד האוירה הייתה שונה. חבר היה חבר ושכן היה שכן.. אנשים עזרו איש לרעהו והשכנים היו כמו קרובי משפחה. הבילוי היה ישיבה של קבוצת שכנים במרפסת הפתוחה נהנים משבת אחים גם יחד . . הקידמה שינתה גם את מערכת היחסים הן בין חברים והן בין שכנים. .בימי חיי צברתי עשרות רבות של חברים אולם החברות מילךדות היא שונה. קשה להסביר את זה. אולי בגלל שכולם ידעו מה יש בצלחתו של רעהו וב"דכ זה היה מחסור. אולי זה מה שקרב בין החברים.