היו זמנים
היו זמנים על נהרות בבל ישבנו ובכינו לחיות במולדת מאוד רצינו וסוף סוף אל הארץ עלינו שמחנו...שרנו..ולאל הודינו במשאית לשער עלייה באנו רעבנו ולחם לא מצאנו גג לא היה לנו ובגד לא לבשנו בטרייה..בבנין ובסבלות עבדנו עול כבד מנשוא על גבינו סחבנו ילדים זקנים וחולים בלי טיפול כך באוהל זרוקים בקור..בשמש ובגשמים כך תמיד הם סובלים את צעקותיהם אף אחד לא שומע כיצד לעזור להם? איש אינו יודע מצפים שהישועה מאי-שם תופיע ואלי "מצאתי עבודה!!" אנו אודיע הילד חולה..האם בוכה והסב דומע עליהם איש אינו שומר ועל מצבם אף שאחד לא שואל בייאושם ובסבלם מתגעגעים ואומרים היו זמנים את ביתנו עזבנו ואל הארץ האהובה התגעגענו וכשבסוף אליה הגענו אכזבה מרה התאכזבתנו אוי לנו שכי שאת שעיראק עזבנו כואב!! כי לנו הם לועגים כואב!! כי לתוכם אותנו הם לא שואבים אך את הארץ אנו עדיין אוהבים ואת ייסוריה ומכאוביה אונו כואבים אולי יבוא יום והכל ישתנה והיחד אלינו ישונה אז לא נרגיש כמרומים ורק אז לא נרגיש כזרים את הארץ בעמל ובזיעה נבנה ואת מחברה נשנה נכתב בבית נבללה בשנת 1951 נמרדי יוסף