קולות מן העבר

הקולות שבקעו מהסימטה החדה החזירו אותי עשרות שנים לאחור. נהגתי בעליה אל הרחבה שם הייתה מוצבת אנדרטת הזיכרון שהציבו הבריטים כאשר חצו את הירקון וכבשו את הארץ מידי התורקים. חמישים שנה חלפו מאז עזבתי את השכונה ועברתי לגור באזור השרון. השנים נתנו את אותותם בסביבה . מתחם המצבה שופץ ועצים ושיחים רבים כיסו את הרחבה שהקיפה את האדרטה. המשכתי בנסיעתי מונחה ע"י הקולות שדומה כי הגיעו מעולם אחר ,מצפה לראות את בית המטבחיים שהיה ממוקם לאורך הרחוב, קומפלקס של מבנים ארוכים שמשתרע על פני כמה מאות מטרים. לרגע היה נדמה לי שאני שומע את געיית הפרות שהובאו לכאן מידי בוקר לשחיטה. שמעתי את קולותיהם של ילדי השכונה המתרוצצים בין חצרות הבתים . כנראה והם עושים את מה שנהגנו אנו לעשות כאשר היינו ילדים. נלחמים , תרתי משמע, תוך כדי ידוי אבנים . נזכרתי במלחמות שניהלנו בילדותנו נגד ילדי השכונה הסמוכה. אינסטיקטיבית הושטתי יד אל ראשי מנסה לאתר את הפצע שניפער בראשי מאבן שפגעה בי. נזכרתי בתרופת סבתא שאיחתה את כל הפצעים. חופן קפה על הפצע עד שיגליד ויבריא. עיני שוטטו ימינה ושמאלה בציפיה לראות את הילדים. קולם נישמע כעין הד שמגיע מרחוק אולם אף ילד לא נראה בסביבה. שלחתי מבט אל הסימטה שנהגנו לשחק בה. . דומה היה שאני רואה את ירמי הילד שתמיד היה רעב. נדמה היה לי שאני רואה אותו מתחנן לחתיכת פיתה ובתמורה היה מוכן לעשות סלטות באויר. קשה היה לנו הילדים לזהות מהוא רעב. ירמי בן למשפחה עניה מרובת ילדים לא ידע מתי אכל ארוחה מלאה. עיניו הרעבתניות היו מביטות על הפיתה או העוגיה שאחזנו.בידינו. עיניו מתחננות לקבל נתח מהפיתה או העוגיה . עיני סרקו את הסביבה בניסיון לאתר את ערימת הזיפזיף שעליה נהגו הילדים להתפלש. . העיניים שוטטו ימינה ושמאלה אולם הערימה נעלמה גם ירמי הילד לא היה שם. . המשכתי הלאה במורד הרחוב מצפה לראות את החמור שהילדים נהגו להתעלל בו. הלב נחמץ כאשר נזכרתי בתעלולים שביצעו הילדים כאשר דחפו פילפל לישבנו של החמור. הנעירות שנבעו מכאב עדיין מהדהדות בראשי. החמור לא היה וכנראה הלך לעולמו. צפירת המכונית שהגיחה ממולי גרמה לי להתפכח ולחזור למציאות. מה שראיתי היה כנראה הזיכרונות שהשתמרו בראשי וכעת חוויתי אותם שוב. בית המטבחיים נעלם ובמקומו צצו בנינים רבי קומות. קולות הילדים ששמעתי היו רק בדמיוני.. רק אז קלטתי שאני נמצא ברחוב צר וחשוך כשבנינים רבי קומות מעטרים את צידיו. המרחבים שהייתי רגיל אליהם נעלמו . 50 שנה עברו מאז ביקרתי במקום . יש שיאמרו כי הקידמה הגיעה לסביבה ויש שיטענו כי הקידמה הרסה את השכונה היפיפיה . אוירת הביחד ששררה בין תושבי השכונה הייתה לשם דבר. שכנים בילו את הערבים והלילות הארוכים בישיבה משותפת באוירת משפחתית. נהגתי לאורך הרחוב מחפש את היציאה או יותר נכון הבריחה מהרחוב האפל שפעם הייתה כאן שכונה יפיפיה. חזרתי הבייתה מאוכזב מסביבת הילדות שנעלמה. הרגשתי כעיין החמצה. הצטערתי שדחיתי את הביקור שנים רבות. הייתי חייב לשוב ולראות את השכונה עוד לפני שנעלמה
אני מבינה מדבריך שהקושי שך הוא לראות משהו אחר לגמרי ממה שנשאר לך בזכרון ואתה מחפש דרך מילוט.
עם הזמן גם אנחנו משתנים והכי חשוב שאתה זוכר כדי לספר ולחלוק איתנו את חוויות הילדות המיוחדות שלך. נהניתי